רש"ש על נדה כא.

במשנה המפלת כמין קליפה כו'. הא דלא תני הכא אם יש עמהם דם טמאה. חדא דלא שכיחא כ"כ כמש"כ התוס' לקמן (כב ב) בד"ה לפלוג ע"ש. שנית דכיון דאם לא נימוחו תלינן במכה או בשומא כמו שאמרו הרופאים במעשה דראב"צ (שם). לכן גם הדם שעמהם תלינן בהו. וצ"ע לדינא. והא דלא תני בבבא שלאחריה גבי דגים כו' תטיל למים כו'. משום דבהו אמרינן דבריה הוו כעין ולד. וכמו שאריו"ח לקמן (כב ב) אבל בריה לא הוי. וכמו בחתיכה שכתב רש"י לקמן בד"ה בלא דם דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר. ועי' בתד"ה אלא:

גמרא קשיא לשמואל בחדא כו'. כה"ג בב"מ (יג ב):

תד"ה ואינו. דלזיבה וללידה לא סגי בקרבן אחד מידי דהוה אחלב ודם כו'. אנכי תמה דע"כ לא מוכח מהתם אלא דחובה עליה להביא שני קרבנות אבל מ"מ אפשר דבקרבן אחד יכולה לאכול בקדשים דומיא דעל לידה דלפני מלאת ועל לידה דאחר מלאת דמרבינן התם דחייבת ב' קרבנות ומ"מ בקרבן אחד שתביא מותרת לאכול בקדשים כדאיתא ספ"ק דכריתות. ונ"מ דהכא דהוי הלידה ספק אינה מביאה עליה קרבן כלל כיון דכבר מותרת בקדשים בהקרבן שתביא על הזיבה ודאית לפי סברת התוס' דעכשיו. ע"ש בכריתות. אמנם ראיה מפורשת לדינם משם בברייתא "ת"ר ה' לידות ודאי ה' זיבות ספק כו' מביאה ב' קינין כו'" ע"ש ובמש"כ שם בס"ד. וע"ע מש"כ לקמן בס"פ בא סימן בס"ד: