רש"ש על נדה יט:

גמרא אלא ה"ק להו כו' מידי דהוה אמשקה זו"ז ורבנן כו' א"ה שפיר קא"ל כו' אלא כו'. הא"ר פי' במתניתין דר"מ מטמא משום מעיינות הנדה כרוקה ומ"ר. ותימה דהוא נגד מסקנת הגמרא. ואולי יש לו גי' אחרת. דלגי' שלפנינו קשה דהרי דם טהרה של מצורעת ב"ה מטמאו משום מעיין לקמן (לד) במשנה מריבויא דלזכר שם בגמרא. ונ"פ דגם שאר מראות שאינן מה' דמים שוים לדין זה. וא"כ הלא נוכל לומר דר"מ יליף גם נדה ממצורעת שדין מעיין יש להם. ואת"ל דמה למצורעת שכן מטמאה בביאה (עי' פסחים סז ב תד"ה שכן טעון). מ"מ הרי איכא למילף מהיקשא דהא בהאי קרא כתיב והדוה בנדתה וכדאמר אביי שם (לה) ואקשיה רחמנא מצורע לזב ע"ש. ועמש"כ לקמן (לה ב) ברש"י ד"ה אמאי מטמאה (ובדף מב) בד"ה מטומאה לטהרה בס"ד. ורבנן איכא למימר דסברי דפלוגתת ב"ש וב"ה שם הוא להפך דב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ע"ש בתוי"ט. ור"מ ס"ל כר"י ברפ"ה דעדיות דחשיב לה בקולי ב"ש וחומרי דב"ה וכסתמא דמתניתין דלקמן. ובפרט דקי"ל סתם מתניתין ר"מ. ולגי' דידן צ"ל דכיון דבעדיות נשנה זאת בשם ר' יהודה משמע להגמרא דכל חביריו ור"מ בכללן פליגי עליה וסברי דב"ה לקולא. ולכן מקשה בפשיטות שפיר קא"ל רבנן לר"מ. והשתא תתחזק הקושיא ביותר על פסק הרמב"ם לחומרא כב"ה ע"ש בתוי"ט. ומש"כ התו"ח שם להוכיח מדאמר רבא שם דז"ת הזב בין קטן ובין גדול ש"מ דלא ס"ל להפוך פלוגתתם דא"כ תהוי הך דרשא אליבא דב"ש. אינו כלום דא"ל דס"ל כתירוצא קמא דהגמרא שם דלב"ש זכר מנקבה לא אתיא כו'. ולטעמיה טפי ה"ל לדקדק מסתמא דגמרא (כח ב) ההוא מבע"ל לכדרי"צ דארי"צ לזכר לרבות את המצורע למעיינותיו כו'. אלא כדאמרן. ואכמ"ל: ודע דק"ל מדוע לא קאמר דפליגי במקור מקומו טמא וכדאריו"ח לקמן (מא ב) מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה ע"ש. ואולי דלשון מטמא משום משקה לא משמע הכי. דאי משום מקור דמקומו טמא ה"ל אה"ט:

רש"י ד"ה דם חללים. כלומר או כל משקה אשר כו'. כצ"ל:

תד"ה ירד. אלא כלומר לדם שהוא טהור כו' משלימות דם אדום. כצ"ל: