רש"ש על נדרים ח.

גמרא האומר אשכים ואשנה פרק זה כו' והלא מושבע ועומד כו'. לכאורה אינו מובן דכי מושבע על פרק זה או מסכתא זו דוקא. אח"ז מצאתי בריטב"א ונ"י שנדחקו לכוון זה בתירוץ דאי בעי פטיר נפשיה בק"ש כו':

שם מאי קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא. לישנא דאפי' מגומגם. ומפירוש הרא"ש משמע דגריס מאי קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי כו':

ר"ן ברה"ע ואפשר לדחות ראיה זו כו' במנודה לעיר אחרת כו'. ק"ל דמ"מ יקשה איך פשיט שם מהא דישראל במדבר שמשו מטותיהן דיקשה לכ"ע דתיפוק ליה דיאסרו מחמת קירוב נשותיהן בתוך ד' אמותיהן:

ר"ן ד"ה והלא. ודאי לא איצטריך כו' שהיא חלה לגבי בל יחל. ובגה"ש הביא דעת הרמב"ן שאינה חלה כלל ולכאורה במכות (כב) מבואר להדיא דאינה חלה אפילו לענין בל יחל ע"ש אולם במש"כ התוס' בשבועות (ר"ד כז) לחלק לריב"ב יתיישב גם דעת הר"ן. וכן למש"כ הר"ן בשם הרז"ה שם רפ"ג גבי כיום שמת בו אביו ע"ש יש לחלק דדוקא לגבי קיום מ"ע חל איסור בל יחל דשבועה מפני שחידש בשבועתו איסור לאו משא"כ בלא אחרוש בי"ט דמעיקרא נמי הוי באיסור לאו א"כ לא חידש מידי בשבועתו להכי לא חיילא כלל ואדרבה לדעת הרמב"ן ק"ק דכיון דאין השבועה חלה כלל אמאי שרי לזרוזי נפשי' הרי היא שבועת שוא ועוד מאי זירוז איתא בה כיון דלא חלה כלל:

ר"ן ד"ה והלא (הב'). ואמרי' נמי בר"פ ארבעה נדרים ההיא דאתאי כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה והלא (הב'). היינו בנדר גמור שמתפיס בדבר הנדור כ"נ דצ"ל: