רש"ש על נדרים ז:

גמרא ש"מ תלת. בגה"ש הקשה דאמאי לא אמר נמי ש"מ דאם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. תמוה דזה לא מוכח כלל מהאי עובדא:

ר"ן ד"ה או מיתה. והקשו בתוס' כו' דאמרינן בפ"ק דקדושין חזיוהו לההוא גברא כו'. כצ"ל. ויש לעיין קצת מדוע לא הביא מעובדא הקודמת שם דההוא דקא זרע זרעים בהדי הדדי ע"ש:

בא"ד ותירצו דאה"נ אלא כו' דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי. ק"ק דלפ"ז מ"ק ר"א ש"מ השומע הזכרת השם צריך לנדותו דמאי קמ"ל בזה:

רא"ש ד"ה נדהו שלא בפניו. ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר. כצ"ל וכ"ה בב"י סי' של"ד ופליג בזה על הר"ן:

רא"ש ד"ה שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו. מוכח דגם אנשי ביתו מחויבים לנהוג בו נידוי. וצ"ע דבמו"ק (סי' נ"ה) [פ"ג סי' ח'] הביא דעת הראב"ד שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו:

בא"ד ויבא זכאי ויתיר חייב. כצ"ל. עי' יומא (מג ב):