רש"ש על נדרים עו.

ר"ן ברה"ע דרשינן בספרא מוהנוגע כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה זרועין ועומדין. ואתון מודיתו לי בהאי ק"ו דאי לא נהי כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה ש"מ חיילי בסופו. דבתר דחיילי פקעי. כצ"ל:

רא"ש ד"ה אמרי רבנן. וגי' זו ל"נ כו' דפרכי רבנן מכלי אי סבר דחיילי כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה מציל את הטהורים. כגון כו' ונגע ידו אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי כו'. תמוה דהא הנוגע בשרץ או אפי' בנבלה א"מ כלי אפי' בחבורין כדאיתא בריש כלים ובפ"ה דזבים מ"י. ולהגיה במת ת' בשרץ יקשה דהא בטומאת מת לא נטהר במקוה לחודה אלא בהצטרפות הזאה ג' וז'. וא"כ איך נוכל למילף דמקוה לבדה תציל מלהטמא. לכן נראה להגיה בזב וכיוצא בו. אבל ל"נ דנ"מ דלא ליבעי הערב שמש:

ודע שראיתי חידוש גדול בכ"מ פ"ו מהל' אה"ט הט"ז דאפי' פי' ממטמאיו בעודו האדם או הכלי במקוה עדיין טמאים ומטמאין עד אחר עלותם מהמקוה וכן מטין שם דברי הרמב"ם והוא פלא: