רש"ש על נדרים סז.

במשנה ולא הפר הבעל. פרש"י אלא שתק מעל"ע. וכ"מ מפי' הרא"ש בד"ה קמ"ל. ק"ל דהא זה הוה קיום כדכתיב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וא"כ מאי קאמר תו ואצ"ל שקיים א' מהן הלא היא היא. וכן הגמרא לא מקשה אלא השתא כו'. ול"נ דר"ל דעדיין לא עבר יום שמעו דהשני וקמ"ל דאינה מותרת בהפרת האחד אע"פ שעדיין לא נתקיים מהשני. וכ"מ לקמן בגמרא וארוס לחודי' מפר וכ"ת אב כו' דאם הקים הקים:

גמ' כי איצטריך לי' כו' וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כו'. לכאורה אף בלא נשאל איצטריך לאשמעינן דקיומו קיום דשוב א"י להפר דסד"א דכמו דאין כח באחד לבדו להפר כן אין לו כח לבדו להקם. וי"ל:

ר"ן ד"ה וחזר המקיים. אצ"ל דבשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי הוא. כצ"ל:

בא"ד ולדידי לאו קושיא היא כו' עד סיומא. מדבריו נ"ל דבפנויה דאב לחודיה מפר או בנשואה דבעל לחודי' מפר. אם קיים והפר ואח"כ נשאל על ההיקם דא"צ להפר שנית. וכ"ה בשו"ע סי' רל"ד סכ"ב מתשו' הרשב"א (ועי' בהגהת הגרע"א שם סעיף מ"ט) ובש"ך שם סקל"ו נראה דיש ט"ס וצ"ל הפרתו ראשונה כו' קודם השאלה כו'. וכן בט"ז שם ס"ק כ"ה ט"ס בציונו וצ"ל על דין הב' כיון שעבר יום שמיעה א"י להפר:

רא"ש ד"ה מ"ד. והא דלא תני אביה כו' יחדו. לכאורה אי הוה תני הכי ה"א דבעינן שיפירו בב"א ממש או בתכ"ד של חבירו עי' ב"מ (צד ב) תד"ה אלא אביו: