רש"ש על נדרים סו.

במשנה והלא המיושן יפה כו'. בפ"ו דב"ב מ"ג איתא דישן משל אשתקד ומיושן מג"ש. ולכן תימה על הרמב"ם והרע"ב והשו"ע של"ד בלישנייהו ונקטי ישן תחת מיושן:

גמרא הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין וכו' מאן תנא. כצ"ל. דעיקר המטרא הוא על בבא דאחריה שאני נהנה לזה קרבן כו' כמו שפי' הרא"ש והר"ן. וכתב התוי"ט דרישא דתני שאני נהנה לכולכם כו' אתיא כרבנן דאי כר"ש ליתני רבותא טפי שאני נהנה לזה כו'. וא"כ מתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וזהו דוחק דכל כי האי ה"ל לגמרא לפרושי. וגם הר"ן כ' דסתם לן תנא הכא כר"ש כו' ומה לי חד סתמא כו'. משמע דכאן לא סתם כרבנן. אבל בשבועות (לח) דייק ריו"ח שם ממתניתין כעין דיוק התוי"ט הכא ודחינן ליה כל האומר ולא לך כאומר שבועה שאין לכם בידי דמי ע"ש. וה"נ נאמר כאן דלזה ולזה או לזה לזה כאומר לכולכם דמי. גם מש"כ עוד דלדעת הרמב"ם דלזה ולזה הוא כמו שתלאן זב"ז אתיא רישא ככ"ע אפי' כר"ש. תמוה דלר"ש מ"מ ה"ל למיתני ברישא רבותא דלזה לזה:

רא"ש ד"ה ומשני חדא ועוד קאמר. חדא מפני שאינן רעים. כצ"ל:

רא"ש ד"ה מעשה לסתור. וקאמר (ר"ל ומשני) דוקא שהיתה כעורה וייפוה התיר רי"ש כו'. כצ"ל. ונראה דלא היה לפניו הגירסא בגמרא רק רי"ש אומר אפילו כעורה ונעשה נאה מעשה כו' וכן העתיק בפסקיו. ועי' בפי' הרע"ב שכתב ג"כ בשחורה ונעשית לבנה. ול"נ דגם בקצרה ונעשית ארוכה סובר רי"ש דזה לא נקראת קצרה מעיקרא. דאיגלי מילתא למפרע שלא הגיעה אז עדיין לשנות הגדלות: