רש"ש על נדרים ג:

גמרא לימא קרא ליזור (ר"ל מבנין הקל כמו לנדור) מאי להזיר. דהוא מהפעיל דענינו להזיר לאחרים להורות דנזירות חל ע"נ דהיינו שמזיר לנזיר ודברי הר"ן בזה מגומגמין:

שם בל יחל דנדרים מ"ל כגון דאמר כ"ז אוכל ולא אכלה. עי' גה"ש מה שהעלה בצ"ע. גם אנכי עמדתי בעיון זה בעוד שלא יצא עדיין לאור ואמרתי ליישב דמ"ל כגון שאמר קונם ככר זו עלי אם לא אוכל זו ואכל לנדריה ברישא ואם לא יאכל לתנאיה עובר בבל יחל למפרע עי' לקמן (טו) בסוגיא דקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. וענ"ל לפי שיטת הר"ן בריש מכלתין דאם אמר דבר זה אסור עלי גם הוא מעיקרי הנדר (אף בלתי התפסה) כמו כן יוכל לחייב א"ע בקום ועשה בדבורא בעלמא אך ד"ז צריך תלמוד וגם הוא נגד דברי הר"ן עצמו לקמן (ח) בד"ה והלא (הב'):

ר"ן ד"ה ואית תנא. ואע"ג דבמערבא ל"ב למידרש מלהזיר תרתי. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ב"ת דנזירות דכיון שהתנה כו'. משמע דה"ק הרי עלי כו'. בענין שלא יהא חשש כו'. לכאורה אין זה בידו דאפי' אם יתחיל למנות מיד שמא ימות טרם כלות משך נזירותו ועי' ברא"ש: