רש"ש על נדרים ג.

גמרא מיפתח פתח בכינויין דאורייתא כו'. גם ידות דאורייתא כדמפרש דאתיין מדרשה ודרשה גמורה היא כדמוכח לקמן אלא הואיל שאינן מפורשין בקרא להדיא לא מיקרי דאורייתא וסייעתא להרמב"ם בריש הלכות אישות שקורא לקדושי כסף דברי סופרים וע"ש במ"מ ובכ"מ:

שם מקיש כו'. מה נזירות עשה בו ידות כו' אף נדרים כו'. בתור"ע הקשה דל"ל הקישא נלפיה במה מצינו כו' ע"ש. ותמיהני דנעלם מכת"ר דהר"ן עמד בזה לקמן (דף ד ב) בד"ה תיתי במ"מ מנדרים ותירץ דרוצה לרבות אף למלקות ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה עוד דמאי מיבעיא ליה בצדקה הא איכא למילף במ"מ (ול"י מדוע שביק בעיא דפאה הקודמת) די"ל דע"כ לא מבע"ל אלא אי ילפינן לה מקרבנות מהיקשא ללקות על בל תאחר דידה (עי' ר"ן ד' ד ד"ה הואיל וכך) למ"ד דלוקין על לאו שאב"מ או דאינה רק מן במ"מ ואין לוקין על הב"ת דידה כיון דעיקרה אינו אלא מן במ"מ. ובין בדבר דבקדושין קאמר א"ד ואת חזאי כו' ולא תפסי בה קדושין. ובפאה וצדקה לא מסיים ולא הויא פאה וצדקה. כה"נ נכון לשיטת הר"ן אבל מהר"ן עצמו בד"ה ולענין הלכה מוכח דמפרש דלענין הדין גופיה מיבעיא ליה אם יש יד או לא. ואולי י"ל דע"כ לא ילפינן במ"מ אלא קדושין דדמיא לנדרים דאסר לה אכ"ע כהקדש כדאיתא בריש קדושין אבל פאה וצדקה לא מצי למילפינהו במ"מ:

ר"ן ד"ה דכתיב נזיר להזיר. צ"ל כדכתיב:

ר"ן ד"ה לנדור נדר מע"ל. ובריש א"נ אמרינן מילתא דאתיא בג"ש טרח כו'. לא נמצא שם כן בהדיא וע"ש (סא) ובתד"ה ג"ש לא צריך: