רש"ש על נדרים לג.

גמרא ואפילו צנא בעלמא. נ"ל דשב על חמור ור"ל ל"מ להביא עליו פירות אלא אפילו צנא לצורך הנחת פירות בתוכה נמי אסור ודלא כמשמעות המפרש. ותמיהני על הרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו רבותא דצנא:

ר"ן ברה"ע אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי. וכ"ה בלשון הרמב"ן שמביא בסמוך. ומלשון זה סייעתא למש"כ בס"ד במגילה (ח) דשותפין לא קפדי אפי' אאינשי אחריני:

במשנה וכל דבר שא"ע בו אוכל נפש. נ"ל דזה שייך לסוף משנה דלעיל ופורט ואח"כ כולל:

שם מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. וכתב התוי"ט בשם רש"י ותוס' והראב"ד במגילה דהיינו בשוה פרוטה. ועמש"כ בסוכה (כז ב). וע"ע לקמן (מו ב) אבל בבציר לא גי' המפרש ותוס' והרא"ש. ואולי צריך ג"כ שיוכל לקנות ממנה מאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית לחכמים דרפ"ג דשבועות ואי משום חצי שיעור עמל"מ רפ"ד מהלכות שבועות. ואפשר דמאכל מיקרי אפי' פחות מכזית:

במשנה הב' שוקל לו את שקלו. וכ' התוי"ט פירש הרע"ב דמצוה כו' כן ל' הרא"ש כו' וק"ל כו'. ואישתמטתיה דזהו מלשון הגמ' בכתובות בשלמא שוקל כו' מצוה קעביד. וע"ש בפרש"י ותוס'. והר"ן שפירש לקמן בגמרא בד"ה אלמא אברוחי דקאי ג"כ אשוקל דלכאורה הוא נגד הגמרא הנ"ל. צ"ל דס"ל מדל"ק הכא נמי בשלמא כו' כהתם משמע דאתרוייהו קאי ופליגי הסוגיות אהדדי כמו דפליגי לקמן בטעמא דרב הושעיא ל"א כרבא וכדפי' הר"ן שם:

רא"ש ד"ה אלמא אברוחי ארי בסופו. פורע חובו נמי א"ח לשלם. ואי מחיל לו לא נמצא מהנהו. כ"נ דצ"ל וכדלקמן בדבור הסמוך: