רש"ש על נדרים טז:

גמרא א"ר וכי מצות ליהנות נתנו. ק"ל נהי דקיום המצוה לאו הנאה היא. מ"מ כיון דזולת המצוה יש לו גם הנאת הגוף שיושב בצל ליתסר כמו הנודר הנאה מן המעיין אינו טובל בו בימות החמה וכמש"כ הר"ן לעיל (טו ב). ואולי משום דמסתמא יש לו דירה שדר בו כל השנה. לכן דומה למש"כ הר"ן לקמן (לא ב) בזבינא דרמי על אפי' דכיון כו' מצוי הוא תמיד ללוקח ואינו נהנה במקחו ע"ש:

ר"ן ד"ה אלא א"ר. וא"ת כו' הא דבר שאב"מ הוא. ואע"ג דכתב לעיל (טו ב) בד"ה והא מה"ת. וא"ת והא כו' לית ביה ממשא כו' וי"ל כיון כו' דחכמים מתנין לעקור כו' בשוא"ת ע"ש. הכא לא ק"ל אלא היכי מוקי לקרא בהכי. אבל באמת משמע מדבריו דהכא אפי' מדרבנן לא חיילא. וכ"מ מלשון הש"ך סי' רט"ו סק"ג. ונ"ל לחלק דהתם עכ"פ חל הנדר על שלא בשעת עונה. אבל הכא ע"כ לא אסר עליו אלא ישיבת סוכה של מצוה בחג דאל"כ אף בשבועה היה חל ע"י כולל כמו שהביא הרי"ף בשם הירושלמי בספ"ג דשבועות וע"ש בר"ן. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פרק ד' מהלכות שבועות הלכה י':

בא"ד גבי מקדיש מע"י אשתו דמוקמינן באומרת יקדשו כו'. כצ"ל: