רש"ש על נדרים יג.

גמרא א"ק כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. כצ"ל:

שם מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר כו'. מהרמב"ם בפירושו לקמן פ"ב (וכן הרע"ב שם) ובחבורו פ"א ה"י נראה להדיא שמפרש מפני שבאים לפעמים ע"י נדר גמור כגון ע"י נזירות ע"ש. וק"ל ממעשר בהמה לקמן יח ב (והר"ב שם נראה שסותר א"ע). ואולי י"ל מפני דאילו היה רוצה היה מפזרן ביותר ממלוא רגל בהמה רועה. אך לפ"ז גם בכור יכול להערים ולהתפיסו בזבח אחר טרם הוולדו וכן ק"ל ממנחות (צ ב) דקורא לשעירי חטאת אינן באין בנדר ונדבה ולעולת ראיה באה בנו"נ. וזה י"ל דשעיר לחטאת לא מצינו בא בנו"נ. וק"ל בסוגיין מדוע לא מחלק הש"ס דחטאת ואשם מ"ל בנו"נ כגון באומר הרי חטאת ואשם לפטור את פלוני המחוייב בהם עיין ט"א ר"ה (ו) ד"ה אימא דיבורא לאו כלום הוא:

ר"ן ד"ה ולענין הלכה. והיינו דהתם (ר"ל בשבועות דף כ) גבי מתניתא כו'. כצ"ל:

במשנה לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. התוי"ט תמה על הרמב"ם והרע"ב שכתבו דא"ה כר"מ דהא כש"כ לבר פלוגתיה דאסור ועיין כל דבריו. ואישתמיטתיה מש"כ התוספות דבשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף כו' לפיכך מותר לרבנן דל"ל סברא דלקרבן יהא כו' ע"ש ולעיל (יא ב) לתירוצא דסתמא דהש"ס פליג שם תנא דברייתא על ר"מ בזה ואע"ג דרב אשי מתרץ שם בע"א פסקו הרמב"ם והרע"ב כסתמא דהש"ס וכה"ג כתב התוי"ט בר"פ דלקמן בד"ה חולין:

רא"ש ד"ה ר"י מתיר. רבותא דרבנן דאפילו בירושלים פליגי כו'. כצ"ל: