רש"ש על נזיר סב.

גמרא והתניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש כו'. בהגהת הב"ח מחק איש הב'. ובאמת בכל הסוגיא מרבה כותים מחד איש בערכין וכן בנזירות להמקשה לעיל ובדברי רבא. (ובספרים שלנו שכתוב בדבריו בערכין ת"ל איש איש ודאי ט"ס כמש"כ שם וכן בערכין (ה ב) בתד"ה יכול שכתוב דתרתי איש כתיבי ט"ס. וכצ"ל ואע"ג דאיש במעריך כתיב אא"ע כו' וכ"ה בהעתקת דבריהם בתוי"ט שם. ומש"כ שם עוד וא"ת והא ממעטינן מאיש דהכא כותים כו' ג"כ ט"ס וצ"ל מבנ"י דהכא עי' בסוגיא דתמורה שם. והצ"ק ל"ד. אך ק"ל דמאי מקשו מתמורה. דשם ל"ק אלא כיון דכתיב בריש הענין בנ"י קאי אתמורה ג"כ. אבל לא למעקרי' מערכין דכתיב גבייהו). אולם בכ"ד דמייתי הש"ס הך דרשה דלגבי נדרים איתא מה ת"ל איש איש. וכ"א בת"כ וע"ש בק"א. ואישתמיט להב"ח גם דברי התוס' במנחות (יז ב) ד"ה מאי דמפרשי להדיא דמכפל איש איש דרשינן. וכן בסנהדרין (נו) מוכח להדיא דמכפילי דכתיב גבי ברכת השם מרבינן כותים דקאמר שם בסוף הסוגיא איש איש ל"ל דברה תורה כלשון בנ"א. ובסוטה (כו ב) ואלא למעוטי כותים וקאי על הא דקתני חוץ כו' וממי שאינו איש. אלמא דאינו נקרא איש. אמנם שם מסיק על הא דאר"ה כותי מקנין ע"י פשיטא אף דכתיב בפרשה ושכב איש אותה. ואולי משום דכתיבי עוד שני פעמים בפרשה מלת איש בפסוקי (יט כ) וצ"ע בכלל זה:

שם לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר כו'. ובגליון צ"ל לכדתנן. וטעותא היא דדברי ר"א אשר עיקר המטרא בכאן עליהם לא הוזכרו שם במשנה:

רש"י ד"ה שנאמר כי יפליא (שבסה"ע). ואחד בנדרים. הוגה בגליון דצ"ל בערכין. ולחנם הוגה דכן קרי ליה גם לעיל בד"ה מכדי הא איתקיש. והוא משום דשם כתיב נדר בערכך. וכ"ה הגי' בתוס' כאן: