רש"ש על נזיר סא:

גמרא אלא א"ר בשלמא כו' יכול לא יהו נערכין ת"ל איש הכא כו'. כצ"ל. דהא לא כתיב בקרא אלא חד איש. ועמש"כ לקמן בדף הסמוך:

שם אי משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה אלא מהתם כו'. במנחות שם דפריך על הא דריה"ג מהכא נפקא מהתם נפקא דבר אל בני ישראל כו'. ולכאורה הפי' הפשוט דמקשה ול"ל דרשה דלעולה למעוטי עולת נזירות כיון דכבר אימעוט מן בני ישראל עצם הנזירות ממילא לא יביא קרבנותיו. ומשני אי מהתם ה"א קרבן הוא דלא לייתי כו'. ופי' אי מהתם היינו דרשה דבנ"י (וכפי' מהתם הקודם) והיינו כתירוצא דרבא דכאן. ורש"י דפי' שם אי מהתם היינו מיעוטא דלעולה. ומתוך כך נדחק נמי לפרש לעיל שם פרט לנזירות כלומר כו' אין חל עליו. וכוונתו בכדי להסב הקושיא על מיעוטא דבנ"י ל"ל דמלעולה כבר ידעינן דאינן בתורת נזירות. וע"ז משני בפשיטות אי מהתם כו' היינו מלעולה. כוונתו נעלמה. ונראה משום דהתוס' הקשו כאן כיון דאימעיטו לגמרי מנזירות א"כ ל"ל לעולה כו'. וקושייתם לכאורה אינה מובנת דהלא אי לאו מיעוטא דלעולה ה"א דבנ"י לא אתי אלא למעוטי מקרבן. אבל כוונתם הוא ע"ד קושיית אביי בקדושין (ד) מ"ד כו' אלא הכא כו' ע"ש. ולכן הוצרכו להמציא קרבן בלא נזירות. ולזאת א"א לפרש שם הקושיא דל"ל מיעוטא דלעולה. דהא שפיר איצטריך לגוונא שכ' התוס'. ולכן הוצרך רש"י לסבב הקושיא על דרשה דבנ"י:

תד"ה ודלמא טהרה. דבפ"ק דיומא כו'. כצ"ל:

תד"ה א"ה עבדים (בסופו). וה"ה דאשינוייא קמא כו' פריך. עי' גה"ש. ול"נ דר"ל דהוי מצי פריך דכמו דעבדים אף דאיכא למעוטינהו מעל נפשו וכן מן להרע או להטיב כדמעטינן לקמן (סב ב) נדרים ע"ש במפרש. מ"מ מרבינן להו מן ואמרת ה"נ כותים אע"ג דיש למעטם מן לאביו נרבינהו מן איש: