רש"ש על נזיר נה.

גמרא תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה. בהעתקת התוס' ליתא לתיבת באהל. וכ"נ דאפי' באויר תיטמא מפני שמאהלת עה"מ. והנה ע"כ מיירי בתיבה גדולה מחזקת מ"ס בלח דאל"ה אינה חוצצת עי' לעיל בתד"ה ארץ העמים וכדתנן בפ"ח דאהלות. וא"כ טמאה. טהורה ל"ד ור"ל אכלים שבתוכה וברש"י צ"ל כל הכלים בל"ו. אח"כ האיר ה' את עיני ומצאתי ברייתא זו בתוספתא פ"ט דאהלות וליתא התם תיבת באהל. וכן הגי' שם טמאין. טהורין. וע"ש בפי' ז"ז להגר"א ז"ל. ושם איתא ר' יוסי אומר וצ"ל בר' יהודה. ועי' שלהי יומא דמוקי ר' יוסי סתמא ג"כ בר' יוסי בר יהודה. ובתוס' נראה שט"ס בת"כ וצ"ל בתוספתא. ואולם הר"ש שם בפ"ח מ"ב השיא התוספתא לכוונה אחרת:

תד"ה והתניא בניחותא. אבל לשנויי בתראי לנכנס בארץ העמים כו'. כצ"ל:

תד"ה אר"ח. (בסופו). משנתרפא ומשספר. כצ"ל:

תד"ה אילימא. וה"ק ל"ש כו' כלומר שאין לו לעשות כו' מועטת בתחלת ימי צרעתו. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) כגון מי שנדר חמשים ושלשה ויתיב כו'. כצ"ל: