רש"ש על נזיר נד.

תד"ה וא"מ למנות עד שיטהר ומביא קרבנותיו. כצ"ל. עי' לעיל (מט ב) בתד"ה ומזה:

תד"ה ורביעית דם. אלא נקט כו' בפ"ב דאהלות שהן מטמאין באהל. כצ"ל:

תד"ה וכלים. ובגמרא אפרש כו'. כצ"ל:

תד"ה וימי ספרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י"ל לפי דאיכא למ"ד (מו"ק ז ב) דלענין תה"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ"ל:

בתוי"ט ד"ה ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. נראה דאישתמיטתיה דברי הכ"מ בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שמפרש טומאת ביה"ק היינו גולל ודופק ע"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ"ל לפרש דביה"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהוא מדאורייתא וכ"כ התוי"ט שם במ"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל"פ דביה"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב"ב (ק ב) ד"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ"ל דט"ס בתוס' וכצ"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו':