רש"ש על נזיר נג:

גמרא רשב"ל אמר מגלח מדלא קתני בסיפא. תימה דהא לא תני שם אלא דברים שמטמאין ואפ"ה אין הנזיר מגלח עליהם. לאפוקי אבר מה"מ כו' שפיר איכא למימר כריו"ח דס"ל דטהורין לגמרי כדמשמע בסוף הסוגיא דמוקי להא דאבר שנחלל מן המת דאית ביה עצם כשעורה דוקא. וא"כ מה ליה לתנא למתניי' שמה (וברמב"ם פ"ג מהל' ט"מ הל"ב וג' ובכ"מ שם דמשמע דמטמא אלא שאה"נ מגלח עליו וכן הגר"א ז"ל מנה ברפ"ב דאהלות לעצם כשעורה ולאבר מה"מ שא"ע בשר כראוי לשתים שמטמאין במגע ובמשא צ"ע ועמש"כ שם) והתוס' נראה שהרגישו בזה במש"כ אע"ג (כמו שהגהתי בדבריהם) דמטמא במגעו ובמשאו וכדדרשינן בסמוך. ור"ל דרשב"ל הביא ראיה דמגלח ג"כ לשיטתו דס"ל דמטמא. אבל מ"מ קשה מאי אצטריך למימר לריו"ח כל היכא דמשמע מכללא כו'. ועוד קשה לר"ל מדוע לא תנייה ברישא גבי עצם כשעורה. והא דלא תני רובע עצמות אע"ג דהוא מטמא במגע ובמשא ולהיות הנזיר מגלח עליו לכ"ע. י"ל דל"ח ברישא אלא דברים שמגלח עליהן בכל טומאותן משא"כ רובע עצמות שאין מגלח על אהילו אף שמטמא. אך קשה לריו"ח ג"כ מדוע לא חשיב אמה"ח שא"ע בשר כראוי שמטמא במגע ובמשא (פ"א דכלים מ"ה. פ"ב דאהלות מ"ג) ודוחק לומר דהתנא כללו בהא דתני עצם כשעורה. (דלדידיה ודאי אין מטמא באין בו עצם כשעורה דאין סברא שיהא חמור מאבר מה"מ). דהרי חלוקים הם בדינן דממת מטמא אף שאינו אבר שלם. ומחי הוא דוקא באבר שלם. והא אפי' בשיש עליהם בשר כראוי דשוין לגמרי חשב כ"א בפ"ע. ולכן נ"ל דלריו"ח באמת אין הנזיר מגלח על אהמ"ח שא"ע בשר כראוי אף שמטמא במוב"מ. ובתרתי פליגי באבר מה"מ על עיקר טומאתו ובאמה"ח על גילוחו. וכ"מ דנקיט עליהן בלשון רבים. ומשום אמה"ח איצטריך לומר לריו"ח כל היכא דמשמע מכללא כו':

רש"י ד"ה אלא דאקמח. פחות מחצי קב אפילו על מגעו אינו מיטמא כו'. ועי' בב"ר. אבל מ"מ צ"ע דא"כ אפילו חצי קב לא יטמא במגעו:

תד"ה ריו"ח. ורשבל"א כו' מדלא קתני לה בסיפא כו' לא יגלח אע"ג דמטמא במוב"מ כו'. כצ"ל:

תד"ה והא חצי לוג דם. דש"מ חצי לוג דם אין כו'. כצ"ל:

תד"ה האי אבר (בסופו). אפי' אין עליהם. נראה דר"ל דל"ת דאין טומאת אהל אלא דוקא כשדבר אחר מאהיל על המת ועל האדם כדכתיב אדם כי ימות באהל כו' קמ"ל דגם כשאדם מאהיל על המת נטמא:

תד"ה חרב. או לטמא אדם הבא באהל אשר החרב בתוכו. וכן לקמן (נד ב) ד"ה ת"ש. כתבו דשלח רח"כ איזה בית אשר תבנו לי כו'. אבל דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ הי"ג שא"מ באהל וכ"ד הרמב"ן. ולכאורה הכא משמע כדברי התוס' כיון דוכל אשר יגע כו' דרשינן למאהיל. וכל הנך דדריש כאן כולן מטמאין באהל. ודע שדעת הרמב"ם שם דגם במשא א"מ. והכ"מ כתב שם שהרמב"ן הניח ד"ז בצ"ע. ותמה עליו שהרי מתניתין היא בריש כלים ע"ש. ואני תמה עליו שנעלם מכ"ת פירוש הר"ש שם (והרע"ב אחריו) דמוקי ליה באדם ט"מ: