רש"ש על נזיר מו.

במשנה רש"א כיון שנזרק כו'. ופסק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ה כוותיה. והתוי"ט שמח שמצא טעם נכון לפסקו משום דרבי שנה בסה"פ דבריו בלשון חכמים. ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג) סתם כר"א כדאריו"ח שם והיא בתרייתא ועי' לח"מ:

תד"ה והתניא. וקס"ד כו' שלא לעכב התנופה ולהקס"ד דהכי פירושו ע"כ לאו רבנן כו'. כצ"ל:

תד"ה ואלא. ותפרש דכוון להשוות כו'. כצ"ל. והוא לשון כוונה:

תד"ה אי אליבא דר"א כו'. עי' ב"ר. ובסה"ד צ"ל וכדשני לל"ק:

תד"ה ומי לא מעכבא. וס"ל להאי לישנא כו' לב"ש להשוות אין לו ליש לו שהממורט יעביר תער על ראשו. לכאורה תמוה דהא בש"א א"צ להעביר תער ע"ר. וצ"ל דכלפי דאמרו ב"ה צריך כו' ור"ל דצריך להעביר תער לגלח שער דוקא וזה דאין לו שער אין לו תקנה. ע"ז אמרו ב"ש דא"צ להעביר תער לגלח שער אלא יעביר התער על ראשו הנקרח ודוחק. ולע"ד נל"פ דב"ש דרשי זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים דיש להם תקנה לשתות יין ולהטמא למתים אף למי שאין לו שער. וכן לגבי תנופה אף למי שאין לו כפים להניף. אף דמי שיש לו תרוייהו מעכבי כר"א. דומה למש"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול סי' י"ד דכל הפסולין בד' מינים דאע"פ שגם בדיעבד לא יצא בהו. מ"מ בשעת הדחק שאין לו כשרים מברכין עליהן לכתחלה גם ביום ראשון דאורייתא ויוצאין מה"ת ודלא כק"נ שם:

בא"ד כמאן דכתיב חוקה דמי ובהך שמעתין מוקמי לה כר"א כו'. כצ"ל: