רש"ש על נזיר מד.

במשנה ותגלחת מצוה. עתוי"ט בשם הרמב"ם דבגילח עובר ג"כ בעשה דכל היוצא מפיו יעשה. ולכאורה הו"ל להביא ג"כ הל"ת דלא יחל שכ' שם הרמב"ם דלוקה עליו בפ"ע לבד מה שלוקה על הל"ת דתער ל"י על ראשו. ובמש"כ התוס' לעיל (מא ב) בד"ה ואי כתב דאין סברא לחלק בין לאו אחד לשנים לענין דחייתם מפני עשה. מיושבים דבריו:

גמרא ויין יותר מכללו כו' מה טומאה שהיא סותרת הותרה כו'. ק"ל לר"ע דס"ל בסוטה (ג) דלה יטמא מצוה א"כ חזינן דאף טומאה לא הותרה מכללה לצורך מצוה. ומת מצוה שאני דהוא דוחה גם עבודה מולאחותו ומצוה כזו לא אשכחן גבי יין. ודוחק לומר דסוגיא זו אזלא אליבא דר"י דס"ל לה יטמא רשות. ועי' ש"א סי' ס':