רש"ש על נזיר מג.

גמרא למ"ד במותם עד שימות אין גוסס לא. ובתד"ה עד שעה מוכח דממעט ג"כ מגוייד. וק"ל מהא דפרש"י בב"ק (מב ב) ד"ה מ"ט אע"ג דכתיב והמית נימא כיון שאמדוהו למיתה כו'. ובספרי פ' חוקת פיסקא קכ"ה אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות. ודרשתם הוא מיתורא דהא כבר כתיב ברישא דקרא הנוגע במת ע"ש דכן מוכח וכ"פ הז"א. משמע ג"כ דממת לחודיה לא הוה ידעינן זה. ונראה דהכא נמי במותם מיותר דהא כבר כתיב בקרא דלפניו על נפש מת לא יבוא. וכ"כ התוס' לקמן (ר"ד מח) ע"ש:

תד"ה א"כ נימא. והתם כו' דייק מהך ברייתא. והגיהו דצ"ל מתניתין. וכן בדבור הסמוך. ועיין מה שציינתי לעיל (מב) בד"ה מתקיף: