רש"ש על נזיר מב:

גמרא כאן בחיבורי אדם באדם כו'. עי' במפרש ותוס'. ולע"ד נל"פ חיבורי אדם באדם היינו אדם הנוגע באדם שנטמא במת ופירש שהוא טמא טומאת ערב. אם נגע בו אדם (בעודו נוגע בט"מ) אותו הג' אינו טמא אלא לתו"ק. אבל נזיר אינו טמא כלל. ונ"מ דגם אותו היום עולה לו למנין נזירות אף בלא טבל (עי' לקמן (נד ב) תד"ה ואינו סותר בסופו ובש"מ בשם הרא"ש) וכן לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וחיבורי אדם במת הוא כפי' התוס'. ואל תקשה עלי מהא דתנן פ"ה דזבים מ"י הנוגע כו' ובטמא מת מטמא אחד ופוסל אחד. והיינו אפי' לא פירש כמש"כ הרע"ב ומוכרח הוא שם. ולדידי כיון דמטמא אדם לתו"ק איך יתכן שהאוכלים שנגעו בו לא יהיו אלא שניים אף לתרומה וכקושיית הכ"מ שהביא התוי"ט שם. די"ל דשם איירי לדינא דאורייתא וכמש"כ הר"ש הבאתיו שמה ברה"פ ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה והא אמר רי"צ כו'. אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו. ז"פ דבנגיעה קצת סגי ואף בגופו. ומש"כ ואוחז בו ר"ל דבשעה שידו אחרת נגעה בחבירו עדיין היתה ידו הראשונה אחוזה בנגיעת המת:

תד"ה בחבורי. פר"י שהג' הנוגע בנוגע בנוגע במת כו'. כן העתיק המל"מ בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. ועי' מהרש"א בב"מ (קה ב) בתד"ה על: