רש"ש על נזיר כג.

גמרא אחד אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה כו'. לפי התוס' דמיירי שאינו רעב לאכול לתאבון. נל"פ דאכלו לשם מצוה היינו דמשום חפצו בקיום המצוה אוכלו בנפש חפיצה ובתאבון לב כדי לקיים מצות בוראו. והב' שקיום המצוה אינו אלא מצד ההכרח ממילא אכילתו איננה לתאבון ועי' ט"א בר"ה (כט):

רש"י ד"ה ת"ר (בסופו). דהא כבר כתיב כו' יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה. ר"ל דלהכי לא הציג התנא דרשתו זאת במקראות הקודמים דכתיב בהו וה' יסלח לה. דהתם כתיב יניא אותה משמע בפניה משא"כ הכא דכתיב אותם יל"פ דהיא לא ידעה: