רש"ש על מנחות סא.

גמרא ומוציא אני שתי הלחם כו' שאין מהם לאישים. לכאורה לא היה צריך לזה דמטעמא שאין באין בגלל עצמן ממעיטי כדאמרי' לעיל (טו) לחם בגלל דכבשים. וכן סובר ר"ש לעיל (מה ב) במשנה דכבשים מעכבין את הלחם ועמש"כ בהוריות (יג). ובמש"כ התוס' בד"ה ובאות יתיישב גם זה:

במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן (סב) דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. (והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי) אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם (ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא) ולכן יל"פ כאן דהכינוי של הן מוסב על שלמי שזכר (ונכלל בזה גם דשל ציבור) לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה (עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם) ואין בהם הגשה:

בהרע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים ש"ע. הבאים בגלל הלחם. עמש"כ בהוריות (יג):