רש"ש על מנחות ס:

תד"ה מנחת חוטא. דתלתא רבויי כו' את המנחה כו'. ר"ל דאת הוא רבוי. וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש. ודלא כהתוי"ט דהשמיט בהעתקת דבריהם מלת את. דמשמע דדריש ה' דהמנחה לרבוי:

בא"ד אבל ה"א דוהגישה כו' לא דרשינן כו' במכילתא אחריתא. ק"ל מדוע סני להו למימר דמאלה מבע"ל למעוטי שלא יביא שעורים נדבה ומהמ"ם דרשינן דרצה אחת מביא כדלקמן:

גמרא והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכה"א והקריב אותה אל המזבח. לכאורה תמוה דתיפוק ליה דבגופה כתיב והקריב אותה אל המזבח דהיינו הגשה כדפרש"י בחומש. כבר עמד בזה המהרש"א בר"פ היה נוטל וישבו ע"ש ועמש"כ שם:

שם ור"י אדרבה הא מצויה טפי כו'. מכאן נ"ל ראיה להש"א בתשובה סי' כ"א בסופו. דמצוי ותדיר של חובה שאינו מצוי כ"כ התדיר קודם. ולו ז"ל פשיט ליה שם מסברא. והרי היא גמרא. ואע"ג דר"ש פליג עליה הלא הלכה כר"י נגדו. ועוד בסוגיא דזבחים (צא) דלא כוותיה דאמר שם מצוי קאמרת כו'. ואין לומר דהכא הוה כמו מילה לגבי פסח להואב"א דשם. ז"א דיחוי מב' טעמים. חדא דהא התם הוא מתו"כ כדפרש"י שם וסתם סיפרא ר"י הוא. ועוד דלו יהיה כן מ"מ מר"י נשמע לדידן עכ"פ במצוי שאינו כמו מילה לגבי פסח דתדיר של חובה עדיף: