רש"ש על מנחות ל.

גמרא אלא כגון למשפחותיכם ג"פ. ולשון הרמב"ם בפ"ז ואורך כל שיטה ושיטה למ"ד אותיות כדי כו'. והוא כפי הגי' שלפנינו בגמרא למשפחותיכם מ"ו ומ"י ואף דבספרים שלפנינו בשמות (יב כא) ובבמדבר (לג נד) ח"ו ובב"י ביו"ד סי' ער"ה בד"ה ורבו הדעות משמע דבספרים שלפניו המה מ"ו ומ"י (וצ"ע שלא העירו עליו בזה המנחת שי והבאים אחריו) י"ל דהגמרא נקטה דהשיעור הוא כמו שאם היו מ"ו והא דל"ק סתמא כדי למ"ד אותיות הוא מפני ב' טעמים (א) להורות שיהיו בהם ו' אותיות קצרות כמו ו' וי'. (ב) להורות שלא יהיו רק כדי ב' אוירים שבין התיבות שהוא כמלוא אות קטנה כדלקמן. וק"ק מה שלא הביאה הגמרא מהמוקדם למשפחותיהם (בראשית ח יט) או באמתחותיכם (שם מג כג). ונראה קצת מזה דלפניהם היה למשפחותיכם בתורה מ"ו ומ"י:

רש"י ד"ה אף באמצע שיטה. ובאמצע הדף. ועי' גם בדבור הסמוך. נראה דדעתו ז"ל דאין סברא לומר דלא יהא רשאי לסיים בסוף שיטה. דכמו דסוף הדף עדיף ה"נ סוף שיטה ולכן הא דאר"א באמצע שיטה דוקא וכ"פ סתמא דגמרא ע"כ א"א לומר דבאו לאפוקי סוף שיטה. אלא לאפוקי אמצע הדף. וממילא רבנן דאמרי אף בא"ש ע"כ אתו לרבויי אמצע הדף. ופי' הצ"ק בכוונתו לא מחוור כלל. דלפ"ד מאי דוחקיה לפרש דלרבנן כשר באמצע הדף ותהיה הברייתא תיובתא. יפרש דל"פ אלא בסוף השיטה לחוד. אבל באמצע הדף לכ"ע לא וכהברייתא:

תד"ה מכאן. עי' כה"ד. בסוטה (יג ב) איתא אותה שבת כו' ניטלה רשות מזה וניתנה לזה ע"ש. משמע דמת בשבת:

תד"ה פסוק. ואע"ג דליכא ס' שיטין או שיעורין אחרים דמס' סופרים. הוא בפ"ב ה"ו. ושם איתא ג"כ מ"ב כהמסעות. ולהרא"ש בסוף הל' ס"ת והטור בסי' ער"ה והגמיי' בפ"ז מהל' ס"ת היה הגי' מ"ח וכ"נ מהרמב"ם ועי' בט"ז שם סק"ח. ותמה המע"מ שם דהרי בפ' מסעי אינן אלא מ"ב וכפירש"י שם. ואנכי מניתים ול"מ רק מ"א. ורש"י ע"כ מונה ג"כ רעמסס אשר משם נסעו ראשונה. ונ"ל דרש"י פי' בחוקת ובעקב דחזרו לאחוריהם מהר ההר עד מוסרה והשיבום בני לוי וממוסרה עד הר ההר ז' מסעות הרי לך מכוון מ"ח ונכון בס"ד: