רש"ש על מנחות כט:

גמרא ראמי ב"ת דהוא רמי ב"ד. כצ"ל ושבינתיים מחק המע"מ בהלק"ט עי' חולין (קי):

רש"י ד"ה וי"ו דויהרג. אירע במקום נקב. מדלא פי' כן בהא דאיפסקא ליה כרעא דה"י דלעיל. נ"ל דס"ל כהא דפסק השו"ע סי' ל"ב סט"ז דכשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק בנקב אע"ג שעתה אינו מוקף גויל כשר. וכ"מ לי ממה שפי' לעיל ד"ה שאין גויל מוקף לה. שמדובקת באות אחרת כו' כלומר כו' אות אחת. דלכאורה תמוה דבכה"ג הב' אותיות המודבקות אינן מוקפות גויל. אבל לפמש"כ א"ש. לפי דהראשונה נכתבה בכשרות ושוב אינה נפסלת בדיבוק השניה לה. ולכן לעיל בעובדא דה"י דאף דנשתייר למעלה מן הנקב כשיעור אות קטנה מ"מ הרי שם במקום הנקב אינו מוקף גויל. וע"כ צ"ל דלהכי כשר דמיירי דהנקב נעשה אחר כתיבתו לזאת לא פירש שם מאומה והניח הדבר כפשטות לשון דאיפסקא דמשמעו דנפסק אח"כ. משא"כ הכא דכיון דינוקא קוראהו וי"ו והיינו מפני שהוא מצרף את שלמטה מן הנקב לדמעלה דאין הנקב מפרידו ולכן חשבינן ליה להנקב כמי שאינו ודמי להא דאיתא שם סעיף י"ג. ולכן פי' אירע במקום נקב ור"ל דאף שהיה הנקב כבר קודם הכתיבה כשר. וזה דלא כהט"ז שם ס"ק יו"ד. ואף שהוא נגד משמעות קצת פוסקים שהביא הט"ז שם בס"ק הקודם. מ"מ שיטת רש"י נלע"ד כמש"כ:

תד"ה שעטנז. כתיב בש"ר דמשמע ט"ט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין. ר"ל דט"ט דבפ' שמע ולאפוקי ט"ט דכי יביאך דכתוב שם קודם דצריכין ה' ה' זיונין והמהרש"א ואחריו הצ"ק ל"ד במחכ"ת ודע דהני זיונין שכ' הש"ר היינו תגין גדולים וזיונין דא"ר הכא המה תגין קטנים כמש"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וע"ש בל"ח אות קל"ח בשם ס' התרומה עוד חילוק אחר. ובש"ר שלפנינו כתוב ד' ד' זיונין בט"ט דשמע. אך הטור בסי' ל"ו העתיק ג' ג' כמש"כ התוספות: