רש"ש על מעילה יט.

גמרא שיכול מאי פשיטא נפש כתיב מ"ד כו'. לכאורה בפשוטא משמע דאשמעינן דאף שחלוקין בשארי מצות מיחיד. משוח מביא פר ונשיא שעיר קמ"ל דבזה שוין וכדתנן בהוריות (ט) וע"ש בפרש"י. וי"ל דזה כבר ילפינן שם (ח) דקראי דחלוקת קרבנותיהם לא מיירי אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

שם עד דביקע בקרדום ויפגם פגום. כ"נ דצ"ל בל"ו:

רש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול. דקסבר דמאן דמיחייב חטאת כו' חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון כו'. עי' ט"א מגילה (ח) בד"ה רש"א שתמה מאד ע"ז. וכ' דגי' שלפנינו כיון שהוציא מעל נכונה:

תד"ה אקשיה (הא') . אלא אי קשיא כו' ה"ל להזכיר לענין חיוב דהא מעב"ג כו'. מה שנדפס בגליון כאן הגה' מצ"ק הוא שבוש. כי הכא לא הגיה כלום רק לקמן בתירוצם שכ' כלומר מעב"ג הגיה והוסיף תיבת נפקא ע"ש:

תד"ה אקשיה (הב') . הא יש בהן מעילה דהיינו אימורי קדשים קלים או קדק"ד כו'. כ"נ דצ"ל: