רש"ש על מעילה טו.

רש"י (בסה"ע) . דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו'. יש לתמוה דהא האי קרא בתרומה הוא דכתיב כדפרש"י שם בנימוקיו וע"ש בת"כ. וי"ל עפ"י תירוץ התוס' בזבחים (לג ב) בד"ה ההוא ע"ש:

תד"ה קדשי מזבח. אם אכל בשר עולה זו ח"ז ומבשר עולה אחרת כו'. ל"ד דאפי' משני מיני זבחים ג"כ מצטרפין:

בא"ד וכן למ"ד לקמן דמעילה בש"פ כו'. שם לא איירי אלא בנהנה. אבל דבריהם יתכנו לאבא שאול בפסחים (לג). ועמש"כ שם בס"ד בתד"ה אף ותבין. וגם תראה שדבריהם לקמן בד"ה אחד שכ' שאם נהנה בח"ז בשר כו' תמוהים מאד דבהנאה ליכא למ"ד דבכזית. ונ"ל דשם ט"ס וצ"ל שאם אכל כח"ז כו':

תד"ה מחוורתא. כלומר דבר ברור כו'. כצ"ל:

בסה"ד ואית בהו לבעלים כלומר כו'. כצ"ל:

תד"ה ואפי'. י"ל דשמא קסבר קב"ה לא היו בכלל העמדה. צ"ע דהא בתמורה (לב ב) איתא דלד"ה בין לריו"ח ובין לר"ל לרבנן קב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וא"כ מנ"ל להש"ס דריו"ח ל"ל דרבנן אלא כר"ש דשם:

בא"ד א"נ כו' דהעמידו מחיים כו'. בגה"ש העלה דבריהם בצ"ע מהא שכתבו בחולין (קלה) דבעינן ההעמדה בשעת פדייה ע"ש. ול"נ דלק"מ דאטו ניבעי שתהא הפדייה תוכ"ד מהעמדה. אלא דכוונתם שם דבעינן שתהא העמדה בשעה שהיא ראויה להפדות ושם אינה ראויה הגיזה להפדות בשעת העמדה שהרי אינו רשאי לגוזזה. אבל הכא ראויה להפדות מחיים בשעת העמדה. וכגון בשעה שהיא מסוכנת ועומדת למות יכול להעמידה ולהעריכה כמה תהא שוה בנבלותה:

בא"ד ואפי' בקב"ה אמרי' בפ' כ"ש דליכא מעילה. כוונתם לאוקימתא דרב יוסף שם דטעמא די"א דלא מעל הוא משום דא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. והגהת הצ"ק תמוה:

בא"ד אבל לשאר הנאות פודין בקב"ה כגון כו'. כצ"ל: