רש"ש על מגילה ג:

גמרא ולאחותו מה ת"ל כו'. הט"א כ' ע"ד התוס' ביבמות (ח) שתירצו דרבא ל"ל לדעולא דליתא דפשטא כו' משמע דל"פ כו' אלא דס"ל דל"א הואיל גבי היתרא כו' ע"ש ודברי תימה הן דזה הוה שני הפכים בנושא אחד דא"כ יקשה עליו ברייתא דמצורע כו' וע"כ א"ת דל"פ אדעולא ס"ל הואיל אפי' בהיתרא והתם לא קאמר אלא לדחויי דברי אביי דאדרבה כו' וכיון דמוכח מהברייתא דאמרי' הואיל אף בהתירא א"כ כש"כ בדיחוי ולישנא דאדרבה על כוונה זו תמצא בסנהדרין (ר"ד נה) ע"ש בתוס' ובהאי סברא דהואיל אני אומר דהא דכ' המל"מ בפי"ז מהל' א"ב הי"ג דכהן הדיוט שקדש אלמנה קטנה ואח"כ נתמנה להיות כ"ג ובגרה תחתיו דלא יכנסנה ע"ש דנ"ל דשרי מטעם הואיל דאישתרי איסור דאלמנה אישתרי נמי איסורא דבוגרת ועוד נ"ל דין חדש אי לאו דמסתפינא מרבותי והוא דאם נפל איסור בקדירה בפסח ונתבטל בס' ואח"כ נפל לתוכה חמץ ויש ס' כנגדו בטל ג"כ מטעם הואיל. והוא דנודע נפילת האיסור טרם שנפל החמץ דכבר הותר עי' ביבמות שם שוב מצאתי להתור"ע בריש יבמות שהעיר על הט"א בזה:

שם ואריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר. הט"א הביא ראיה לפי' התוס' דאילו לפרש"י ה"ל להש"ס לסיועי' מברייתא דערכין (ס"ד לג) ולפמש"כ בברכות (כו) אין מזה ראיה ע"ש:

תד"ה מענות. מטפחות יד על יד כו'. עי' מו"ק (כז ב) ותבין מדוע נדו מפרש"י בזה:

תד"ה כ"ש חנוכה ופורים. ואע"ג כו'. פירושם דחוק ועי' בהגר"א סי' תרצ"ו סק"ח פי' מורווח בזה:

תד"ה מת מצוה (הב'). דהא אפי' ת"ת דרבים מבטלין כו' כדאמר בפ"ב דכתובות. בעניי ל"מ שם הכרח לזה דמאי דאמר שם ולקמן (כט) (לפלא בעיני שלא הביאו מהא דלקמן דשם נאמר ככל האמור בכתובות) וכמה כ"צ כו' אף נטילתה בס"ר וכן אבל למאן דמתני ל"ל שיעורא היינו דהיחיד צריך לבטל תלמודו אבל ת"ת דרבים דהיינו כל ישראל יחד כדפרש"י או אפי' ס"ר שלומדים יחד מנ"ל ולדבריהם ה"ל להקשות טפי דמאי מבע"ל לרבא פשיטא דמ"מ עדיף דהוא דוחה ת"ת דרבים מה של"מ במגילה ודע דמה שמסיים שם ה"מ למאן דקרי ותני כו' נראה דאינו מלשון הברייתא דלשון זה דהני מילי ל"מ בלישנא דברייתא ודלא כהט"א שהבין דזהו סיומא דברייתא:

בא"ד וי"ל כו' אבל למאן דלא קרי ותני ל"צ כולי האי כו'. עי' לקמן (כט) בתד"ה הני:

תד"ה כרך שישב. וי"ל דשאני טבריא כו' כהיקף חומה לגבי מגניא כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אלא. דבסתמא ליכא למיחש כו' וסד"א דאיכא למיחש כו' קמ"ל דל"ח. לכאורה מאי חשש איסור יש כאן אדרבה זהו חומרא שאינם רשאין להקדים קריאתן קודם י"ד אבל בגמרא מצינו לשון חוששין לקולא עי' שבת (קנא) רש"י ד"ה ושמואל: