רש"ש על קידושין ט:

גמרא אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. וק"ל מדוע לא נילף מקרא דיפ"ת דכתיב ואח"כ תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה דמשמע דע"י בעילה הות ליה לאשה. וי"ל דהתם נמי איכא לפרושי עד דבעיל והדר קדיש כדכתיב והיתה דהיינו הוייה דקדושין. והא דלקמן (ר"ד יד) נפ"ל דיבמה נקנית בביאה מדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה. ול"א דתרתי בעינן. הוא משום דכתיב ג"כ ויבמה דמשמע דביאה גומרת בה כדאיתא התם:

שם מ"ל כגון שקדשה בשטר. וא"כ מיפרך הא דרבי והש"ס לא משני עלה מידי. ולכאורה ה"נ דרבי ס"ל כריו"נ בב"מ (צד ב) דמשמע גם אחד בפ"ע. וריו"ח סבר כר' יאשי' שם. ואח"כ מצאתי זה בחדושי הרשב"א. אך לפ"ז יקשה קצת ללישנא דא"ל ר"ל לריו"ח דמשמע דס"ל לר"ל כרבי וכריו"נ. ורבא לא פסיק כוותיה אלא בתלת. ובב"מ (צה ב) ס"ל לרבא כריו"נ. ואולי י"ל דר"ל קבל תשובת ריו"ח. ועי' חולין (כט ב) תד"ה אר"ל:

רש"י ד"ה הדר פשטה. שהרי עיקר כו'. רצה בזה דלא תקשי מאי אולמא האי היקשא מהאי דהרי מהיקשא דהוויות להדדי נמי ילפינן כמה דברים:

תד"ה הן. ור"ת פי' כו' וכן היה אומר ר"ת. דברים הללו הביאו הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא בשם הירושלמי וכן התוס' עצמם בפ' שני דייני גזירות: