רש"ש על קידושין סו.

גמרא ושנעבדה בו עבירה כו' ע"פ עד אחד כו' נאמן. מלת נאמן ליתא שם רק אביי הוסיפה כאומר דמוכח שם דנאמן. ועמש"כ בשבת (קנג ב):

שם אבל נטמאו טהרותיך כו' חזי ליה בימי טומאתו. גם מכאן ראיה להמ"א שהבאתי שם (יג) ע"ש:

שם דההוא סמיא דהוה מסדר כו'. ביצה (טז ב):

רש"י ד"ה מה תהא עליה. ומונחת ובתוכה כתובות המצות כו'. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה ותוצץ. כניצוץ המבעיר גחלת. הוא לשון הגמרא בסנהדרין (ק ב):

רש"י ד"ה שמעון בן שטח. אחי אשתו כו'. כ"ה בברכות (מח):

תד"ה אמר אביי. וי"ל כו' המעות מתנה. תימה דהלא שניהן צווחין דכוונו לקידושין. ואולי ר"ל דהתורה הפקיע כחו מהמעות ונתנתם לה ודוחק:

תד"ה רבא. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. קשה דהא טעמא דע"י קינוי וסתירה נאמן ע"א בטומאה הוא משום רגלים לדבר כדאיתא בסוטה (ר"ד ג) וא"כ הכא נמי נאמינהו. וי"ל דהתם איכא רגלים בלתי אמירת העד שהרי קינא לה ונסתרה אבל הכא הרגלים הוא ע"י העדאת העד. אך מ"מ קשה גבי חלב אמאי מייתי קרבן בשתק כיון דלאו הודאה היא נקרי כאן ולא שיודיעוהו אחרים. וי"ל דמאו הודע אליו לא ממעטינן אלא העדאת ע"א בלא רגלים לדבר אבל בדאיכא רגלים עדיף טפי ולא נמעט. אבל מ"מ לא הגיע למעלת ב' עדים ובדבר שבערוה בעינן ב' עדים דוקא דהרי ילפינן דבר דבר:

תד"ה מאי. וי"ל דל"א אוקי תרי כו' אלא בתרומה דרבנן כו' אבל ביוחסין כו' החמירו כו'. ר"ל אבל בספיקא בעלמא מהני חזקה אפי' ליוחסין ואפי' לבתה לדברי המכשיר כדמוכח בסוגיא דכתובות ולקמן (עד) ובספיקא דתרי ותרי החמירו אפי' בה דאיכא חזקה. והמהרש"א ל"ד בכאן במחכ"ת: