רש"ש על קידושין לה:

תוס' ד"ה איש. דהא איתקש עבד כו'. ל"י למאי הוצרכו לזה הא מפורש כאן דאשה חייבת במצות:

גמרא ואב"א קרא דא"ק כו' ולא תשחית את פאת זקנך. כצ"ל:

שם מדשני קרא בדיבורא כו'. עי' רש"א. ועי"ל דאיצטריך קרא למיכתב לא תקיפו בלשון רבים לדרשא דאחד המקיף ואחד הניקף וכיון דהתחיל בל"ר סיים נמי בל"ר ראשכם:

שם א"כ ניכתוב קרא את שבזקנך. נ"ל דזהו שדקדקה התורה לכתוב את גבי פאת זקן (ובפאת הראש לא כתיב את) להורות לנו לדרוש יתורא דפאת דכיון דכתיב את היה די לכתוב שבזקנך:

שם לטהרת נגעים. פרש"י דחוק. ולע"ד נל"פ דר"ל לענין תגלחת טהרה דכתיב בה ואת זקנו ופריך כיון דבת טומאה היא אלמא דיש לה חשיבות זקן ה"ה לענין גלוח נמי וכעין סברת התוס' בד"ה להשחתה:

שם ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער. מכאן נ"ל ראיה קצת להנ"י שהבאתי במכות (כ) דחיובא דקרחה איתא גם בזקן (ושם תמהתי עליו) מדלא קאמר שאינה אלא בראש:

תד"ה א"כ. ונוכל לומר בבנין אב כו'. נראה דר"ל דנוכל לפרש ג"כ דנילף בב"א מכהנים דאינו אלא בפאת. ומש"כ והדר יליף כו' בפאת פאת כו' ר"ל אחר שהבאנו פאת בישראל מכהנים בב"א. ואין להקשות דל"ל ב"א הלא נוכל ללמוד מק"ו מכהנים שאינם מוזהרים אלא על הפאות ישראל לא כש"כ די"ל דבלא ב"א יל"פ דישראל לא הוזהרו על כל הפאות דזקן שהן חמש אלא על פאה מיוחדת כמו באמצע הסנטר שהוא שבולת הזקן. והגהת הב"ח בדבריהם א"נ ע"ש:

בא"ד כגון הקפת הראש. נ"ל למחוק דאינה כתובה בכהנים:

תד"ה וכי. פי' בקונטרס דס"ד דגדידה כו'. כצ"ל: