רש"ש על קידושין כה.

גמרא ומשנה לא זזה ממקומה. עי' במה שציינתי לעיל (יב) ברש"י:

שם רבי סבר והזה הטהור עה"ט כו' וחטאו. משמע דדריש מיתורא דוחטאו דאל"כ הוה דריש מוהזה. והא דדריש לקמן (סב) מיני' לתרומה הוא מיתור דביום השביעי:

רש"י ד"ה אין מטמאין משום מחיה. שם אחד מן הנגעים כו'. שמות הנגעים אינן אלא ד' בהרת ותולדתה שאת ותולדתה. ומחיה אינה אלא סי' טומאה בהן כמו שער לבן ופשיון:

בא"ד וכתיב בה לכל מראה כו'. נ"ל דבמלת בה בא ליישב מדוע נקיט מחיה ול"א אין מטמאין בנגעים עי' ברמב"ם פ"ג מהל' ט"צ ה"ח ובראב"ד שם. ודברי הר"ן בכאן תמוהים בתרתי. א') דמוכח מדבריו להדיא דבעינן שיעור הנגע כגריס לבד שיעור המחיה. ובמס' נגעים פ"ד מ"ו מבואר דהיא ומחייתה כגריס טמא וכ"כ הראב"ד שם ועתוי"ט פ"ה מ"ב ד"ה וחזר ובמש"כ שם. ב') מש"כ וכעדשה מחי' סמוך לו. ומבואר בכ"ד דבעינן שתהא מבוצרת:

רש"י ד"ה רבי אומר. לא איצטרך כו' למנות בתוספת. כצ"ל:

רש"י ד"ה שניטל רוב הלשון. לענין מומי בכור שנוייה בבכורות. כצ"ל:

רש"י ד"ה רוב המדבר. אע"ג דדיבור בבהמה לא שייך כו'. עי' חולין רפ"ב בגמרא ממקום שסח חטהו ואימא מלשונו וע"ש בפירושו [וגדולה מזו מצינו בשבת (נח ב) דקרי דבור לזוג המקשקש] :