רש"ש על קידושין כב.

גמרא בה ולא בה ובחברתה. כה"ג לעיל (יד):

שם אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה אמר כו'. קשה אם אמור יאמר ל"ל כיון דילפינן דצ"ל כשהוא עבד ובשעת יציאה א"כ הוה ב' פעמים. ואולי דאתי לארויי דצ"ל ב' שהן ד'. אח"ז מצאתי כן להמל"מ בשם מוהריב"ל:

שם ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כו' את אשתי ואת בני. לכאורה לריו"נ בסנהדרין (סו) דס"ל גבי אשר יקלל את אביו ואת אמו דמשמע נמי אחד בפ"ע ורבא בב"מ (צה ב) ס"ל כוותי'. ה"נ סגי באשה או בנים ועי' מש"כ לעיל (כ) ואפי' לר' יאשי' דהתם י"ל הכא דאתי את ופסיק כדאמרי' בריש מגילה ע"ש בט"א:

רש"י ד"ה ה"ג אמר רבא. כל תחלת שש כו' להתחיל פרוטה אחרונה כו'. כצ"ל:

תד"ה שלא. דתמר לא היתה בת דוד אלא כו'. ק"ק לפ"ז הא דאמרי' ביומא (כב ב) ואת הכבשה ישלם ארבעתים. ילד אמנון ותמר ואבשלום. משמע שהיתה בתו וע"ש בתד"ה ששה. ונ"ל דשם ר"ל מעשה תמר ואמנון ועיקר הכוונה על מעשה דאמנון בנו עמה וכמו במגילה (כה) במשנה מעשה תמר נקרא ומתרגם דעיקר הכוונה על מעשה דיהודה עמה כדמוכח שם בגמרא (וביומא א"ש טפי מה שאמר תמר ולא אמנון משום דכבר הזכירו על מיתתו לא רצה לומר אמנון אמנון) וכ"מ במגילה שם דמעשה דאמנון עמה היה חרפה לדוד דקאמר הא דכתיב אמנון בן דוד ע"ש. וזה שלא כדברי התוס' ביומא שם שכתבו ועוד דבת יפ"ת היתה. משמע שהבינו דהבזיון דדוד היה מחמתה. ואולי יכוונו הואיל דבת יפ"ת היתה לכן אינה אחותו דאמנון ולא היה הבזיון גדול כ"כ לדוד:

בסה"ד דבירושלמי מצינו מחלוקת כו'. הוא במכות פ"ב ה"ו וריו"ח הוא דפליג שם על רב: