רש"ש על קידושין יז.

גמרא כגון שברח ופגע בו יובל כו'. לע"ד הנל"פ דר"ל שברח ונתחייב להשלים ובתוך שני השלמה פגע בו יובל:

שם ור"מ מנינא אתי לאשמעינן כו'. כה"ג ביומא (לה). וכאן ק"ק דכיון דר"י ור"ש אכלל החשבון קיימי כדמוכח לקמן א"כ מוכרח לומר בדר"מ ג"כ הסך הכולל. דאי לא הוה משמע דאינהו קיימי ג"כ אפרטי. וגדולה מזו תמצא בתוי"ט פ"ד דביצה מ"ו:

שם ואי בצר ליה מחד מינא וטפי כו' ל"ל בה. לעד"נ דה"ה אם לא נתן רק ממין אחד בכדי ט"ו סלעין נמי סגי דהא לקמן מרבינן כ"ד שיש בו ברכה ור"ל דאף דלא נתן כלל מצאן גורן ויקב אלא מד"א שיש בו ברכה כדי נתינה לכל חד כדא"ל דיו. וכן מהא דפריך לקמן אלא לר"י ור"ש האי צאן גוי"ק ל"ל כו' משמע להדיא דיוצא בכל מאי דנותן רק שיעלו דמי השיעור וכש"כ בנותן בא' מג' מינין הללו בכדי השיעור דיוצא. והכא דנקיט ואי בצר כו' אשיגרת לישן דיומא שם נקיט ומצינו כיוצא בזה עמש"כ בס"ד בעירובין (קג ב) והראשונים גמגמו הרבה בזה:

שם ונילף נתינה נתינה מערכין. וכן לקמן בטעמא דר"ש. וכ' בתוס' רי"ד בכל ערכי אדם אין כתיב נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ע"ש. ותמיהני דזה כתיב בשדה מקנה ולת"ק דר"א בערכין (יד) במשנה נפדית בשויה. אח"ז מצאתי להמל"מ שהרגיש עליו בזה. וגם זה דחוק מאד לפרש לשון ערכין על פדיית שדה אחוזה. ועוד למאי דמסיק דר"ש מיכה מיכה גמר הל"ל אלא גמר מערכי אדם מיכה מיכה. גם מש"כ דהא דפריך ואימא בפחות שבערכין היינו בהקדיש שנה אחת לפני היובל דהוי סלע ופונדיון. אישתמיטתי' במחכ"ת הגדולה גמרא ערוכה שם רפ"ז דאין נגאל בגירוע פחות מב' שנים. אבל לעד"נ דהש"ס סמיך בכאן על הברייתא המובאה בחולין (קלט) דמוקי האי קרא דונתן את הערכך על ערכי אדם ע"ש. אח"ז התבוננתי בהגרי"פ ונראה שכוון למש"כ אלא שנפל בו ט"ס במש"כ וכ"כ בתוס' רי"ד וגם במקום ציונו:

שם מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה. ק"ל דיקב היינו יין כדאיתא בסוכה (יב) יקב כתיב כאן כו' ומאי ברכה אית בי'. וזה דוחק לומר דיכוון כאן למה שאר"א שם מיקבך ולא יקב עצמו. והזמורות ראויין להרכבה והחרצנים לזריעה:

רש"י ד"ה מעולת ראיה. דליתא אלא ב' כסף. תמיהני דפי' אליבא דב"ש בריש חגיגה ע"ש:

רש"י ד"ה מיכה. בכל דבר הלמד כו'. כצ"ל בב':

תד"ה חלה. ופריך והתניא השוכר כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא כו' דלמא היכא כו' דאניס הוא נוטל שכירות משלם. לישנא דחזרה אינו נופל כלל על נטילת שכירות משלם אלא משמעו שיחזור הדבר לכמו שהי' והיינו דלא יעשה ולא יטול. וטפי ה"ל להביא ראיה מלישנא דחזרה דאינו נוטל אלא מה שהרויח. אבל ט"ס נפל בהעתקת הברייתא שבדבריהם וכצ"ל ושמע כו' שאחזתו חמה כו' נותן לו שכרו וכדאיתא שם:

בא"ד ועוד נראה לחלק כו' דשנים דשכיר הן ג' שנים כו'. ולפ"ז ה"נ לכאורה דבנמכר ב' או ג' שנים לפני היובל וחלה חצים אין היובל מוציאו. ואולי אפקעתא דיובל שאני כמו בברח לעיל:

תד"ה ונילף. וי"ל דשמא הל"מ הוא כו'. מוכח דגז"ש ילפינן מהלכה ודלא כהצל"ח בפסחים (פא ב) הבאתיו שמה בקוצר: