רש"ש על כתובות צט.

גמרא ת"ש נתן לו דינר זהב כו'. וכן שם במעילה איתא בגמרא השקלי וטריא כהכא הכל על בבא זו דדינר זהב. וצריך לתת טעם מדוע לא הביא מרישא דמתניתין שם בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' וע"ש בתד"ה והלך:

גמ' שם רי"א אף בזה כו'. פי' משום דפליג שם מקודם על בבא דרישא בנתן לו ב' פרוטות על אתרוג כו' ואמר דבעה"ב לא מעל לכן קאמר כאן אף בזה. אבל שם במשנה ליתא לב' תיבות הללו. אולם גם התוס' לעיל בד"ה כאן העתיקו אף בזה:

רש"י ד"ה דינר של זהב. והם ששה סלעים. ר"ל בקרוב וכלשון הרמב"ם שהביא שם התוי"ט. או כשיטת התוס' דמחירו אינו אלא כ"ד דינרי כסף והכ"ה הוא קלבון לפרוטרוט. ובחנם גמגם עליו המהרש"א:

תד"ה הא. דהא כתובתה ד' מאות זוזי. ק"ל דמ"מ כיון דכבר מכרה בעד ג' מאות ולא נשאר לה לגבות עוד אלא מנה שפיר נופל עלה לומר במנה דהיינו בעד מנה שמגיע לה עוד:

תד"ה נתן. וכתיב בכסף שקלים חמשים. כצ"ל:

תד"ה אלא. דמה כו' חשוב כמו לא ניחא כו'. נראה דלאו דוקא נקטי כמו אלא שהוא עוד חסרון טפי מאפושי שטרא. ולכן אין לפשוט מר"י מידי ומיושב קושיית המהרש"א:

תד"ה א"ה. שכן היה דעתו אם ימצא שש בשלש כו'. כצ"ל: