רש"ש על כתובות צד.

גמרא ובבע"ח מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי כו'. הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' למתניתין כאוקימתא זו דשמואל. והתו"ח הקשה מדוע לא פי' כאביי ע"ש. ול"נ כיון דלדינא ליכא נפקותא דלענין מה שגבה לא גבה גם לפירושם כן דהלכה כת"ק. ועוד דגם סתמא דמתניתין דלקמן דתני הראשונה מן השניה כוותיה וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. ולענין יתומים גדולים ודאי גם לפירושם הלכה כאביי קשישא כמש"כ הרא"ש מש"ס דגיטין והכא מיירי כשאין שם יורש כמש"כ הרע"ב (והוא מהרמב"ם) או כמש"כ התוס' והרא"ש דמיירי שפטרן אביהן מן השבועה. ולהכי לא ניחא להו כדאביי משום דלדידיה אתא הת"ק דלא כהלכתא:

תד"ה שנמצאת. וא"ת ומה יועיל מה שתפרוש גם היתומים כו'. כצ"ל:

בא"ד דאילו באלמנה ה"א כו' דאקילו בה רבנן משום חינא כדמפרש בגיטין ריש (דף לה). כנ"ל דצ"ל:

בסה"ד פלוגתא דב"נ ורבנן באביי קשישא. כצ"ל בב':

תד"ה שני. שמוכיח מתוך השטר שהתחיל השעבוד. כצ"ל:

תד"ה לימא. ואח"כ נכתב ונחתם ונמסר לשני כו'. כצ"ל:

בא"ד (בע"ב) וגבי אר"נ בח"ה מרמינן דינא דאלים גבר כו'. כצ"ל: