רש"ש על כתובות צב:

גמרא ואמר אביי כו' ויצא עליו עסיקין כו'. כצ"ל בו' וכ"ה בב"ק ובב"מ:

תד"ה אבל. מסתמא מיירי נמי ביתמי. עי' מהרש"א. ובמחכ"ת אישתמיטתיה דהתוס' במכלתין לקמן (קט ב) לא ס"ל האי סברא דלכי תיהדר. והתם בב"ק פי' לשיטת רש"י שהסכימו ע"י שם לעיל בד"ה אי שתקת:

תד"ה דינא. כ"ש קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומות. עי' מהרש"א ותירוצו תמוה ועי' מהרמ"ש. וקושייתו אינו כלום דא"כ מדוע לא קאמר טעמא דאמר ניחא לי להעמידה בפני בע"ח. אלא ע"כ דיודע בעצמו שאינו חייב כלום. וא"כ למה יפסלו קרוביו:

בא"ד ומסיק לימא בפלוגתא שטר כיס כו'. אורו עיני בגי' זו שהעתיקו ליישב מה שהעלתי שם בצ"ע. וכ"נ מהרשב"ם שם שהיה גורס כגי' התוס' כאן:

בא"ד וכיון דנפיל ליה ואיתרע ליה בנפילה כו'. כצ"ל: