רש"ש על כתובות פג:

גמרא איבעיא להו לר"י פירי פירות דוקא כו'. לכאורה יקשה מהא דאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי דלא כוון על דורות מאוחרים מאלו ע"ש במ"ר. ועי' בחדושי לס' נת"ע אות י"ג:

תד"ה רב אשי. תימה אמאי קתני שאם מכרה כו'. לפמש"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ם דמהני אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת דבל"ה מכרה בטל ע"ש. י"ל דלהכי קתני לשון דיעבד לאשמעינן הא ואה"נ דאפי' לכתחלה. וכן לפמש"כ התוס' לעיל (עח ב) בד"ה לא כר"י. י"ל דאתי לאשמעינן בזה כאמרו לו:

תד"ה פירי. מה שהקשה המהרש"א לפרש"י מדוע לא קאמר הש"ס נמי הא קמ"ל דאע"ג דכתב עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין כו'. יפה כוון דכה"ג איתא בנדרים (נב ב) גבי קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם אי אמרינן דאלו דוקא דהא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טועם אי דאמר אלו מיתסר ואי לא לא. וזה נעלם ממהרמ"ש שכ' לתרץ קושיית הרש"א דכיון דתני פירי פירי קודם לא שייך לומר כן:

אך מש"כ המהרש"א (וכן המהרמ"ש) ליישב לפרש"י אמאי לא בעי נמי אי תרוייהו לאו דוקא. משום דא"כ הל"ל או עד עולם. אישתמיטתייהו מסקנת הגמרא שם דבאלו לא מיבעיא דדוקא הוא כי קא מיבעיא בשאני טועם דוקא כו' ופי' הר"ן ומתניתין או או קתני. ובעיקר קושייתם כבר פי' הרא"ש שם וה"ה נמי דמצי למיבעי אם תרוייהו דוקא. ואנן נאמר ג"כ בסוגיין הכי דה"ה דהמ"ל אי תרוייהו ל"ד:

תד"ה ה"א. אפירות שבחייה ובמותה כו'. פי' מהרש"ל בדשיירא מחיים כו'. כוונתו נ"פ דכיון דאם מתה יורש הקרקע ודאי דאוכל פירותיה דכי נאמר דאינו יורשה אלא למישטח בה פירי. ודברי מהרש"א אינם ברורים בזה: