רש"ש על כתובות לד:

גמרא דא"ר היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה כו'. הקשה לי חכם אחד הא רבה גופיה אמר בב"ק (סה) האי מאן דגזל כו' תברה או שתייה כו' ופרש"י מגמרא דהמפקיד דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרא קיימא כו' וההיא שעתה דתברה ושתייה הוא דקא גזיל ליה כו' וגבי טביחה כו' הוי כי תברה ע"ש. ולא עיין יפה שם בהסוגיא דהתם דוקא כשהוקרה אבל הוזלה משלם כשעת הגזילה:

רש"י ד"ה חייב. ד' וה' כו' ורבה ס"ל כר"מ. כצ"ל. וכן בתד"ה אבל שבת צ"ל למאי דפרישית דרבה אליבא דר"מ כו':

רש"י ד"ה ואיכא דמתני לה אסיפא (בסופו). דאיבעי ליה למידק. כ"נ דצ"ל. ועי' בתד"ה אבל ארישא:

תד"ה אבל שבת. תימה דעיקר כו' ברציחה כתיב דבעינן התראה. לכאורה י"ל דהתם מיירי דוקא בדאתרו ביה ולא יהיה אסון היינו דין אסון וכדריו"ח אליבא דר"ד. וקמ"ל רבה דאע"ג דלא אתרו ביה וכתנא דב"ח לקמן וכרבין:

תד"ה מתה. והכי אמר בהשואל. המציין שגה כי שם לא נמצא מזה מאומה. ולכאורה ה"נ להגיה דצ"ל בהאומנים וכ"ה בהרא"ש רפ"י דב"ק. וכוונתם לשם (דף פא). ואפשר ליישב הגי' שלפנינו ור"ל דהכי אמר (שם בהאומנין. באדם) השואל לאחר שכלה זמן שאילתו: