רש"ש על כתובות כו:

גמרא מתקיף לה ר"א א"ה אפי' תרי ותרי נמי. נ"ל דאוקימתא קמא דבני הישיבה סברא דליכא זילותא אלא בחד משום דנצרך לצרף אליו את העד הראשון אשר כבר הוחזק לשקרן בב"ד מפני ב' עדים שהכחישוהו ועכשיו יוחזר להכשרו ע"י עד אחד השני:

תד"ה אנן. אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר אי לאו דאיכא למימר חסר ואתא. כ"נ להגיה ע"פ הסוגיא דשם:

בסה"ד ובשנים אומרים נתגרשה אע"פ כו' מ"מ היתה בחזקת א"א. ר"ל ואע"פ שהוציאוה מחזקת איסור מ"מ גם חזקת היתר לא מיקרי וה"ל כמו שאין כאן חזקה כלל בין ברישא בין בסיפא ולהכי פריך מ"ש. ודברי מהרש"א בזה תמוהים:

רש"י ד"ה והא אשקלון. ועוד כבר גלו ישראל. הן ר"ז בן הקצב היה בשעת חורבן כדמוכח לקמן (כז ב) במשנה. ויכול להיות שהעיד על מעשה שהיה בימיו קודם החורבן. וכן ר"י הכהן היה מתלמידי רבן יוחנן ב"ז (אבות פ"ב). ומשמע בר"ה (ס"ד לא) שריב"ז לימד קרוב למ' שנה קודם החורבן:

תד"ה ע"י ממון. וכ"מ בגמרא דקאמר ל"ש כו' וע"כ היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נ"ת כו'. דבר זה דע"י ממון מותרת אפילו לבעלה כהן טפי ה"ל לאכוחי מל"ק דאמר אבל נחבשה לא דר"ל אפי' לכהן כעובדא דאשקלון. אלא חדא דאית בה תרתי קאמרי לדייק דאפי' ידם תקיפה על עצמן אינה אסורה באשת ישראל:

תד"ה ע"י נפשות. הל"ל אסורה לכהונה. עי' מהרש"א שנדחק. ולא ראה הת"י בסה"ד דלעיל:

בא"ד דקודם לכן מסרן נפשייהו. נראה דר"ל קודם שתאנסנה. והמהרש"א לא הבין כן ונדחק: