רש"ש על כתובות יט.

תד"ה מודה (בסופו). דהא כי טעין נמי אמנה כו' והתם לא שייך ה"ט. דבריהם מתפרשים ע"פ מש"כ לקמן בע"ב ד"ה אר"נ ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא כו' וכמש"כ שם המהרש"א. ואף דהתם פרט חדא חדא באנפי נפשה וכש"כ הכא דכייל להו כהדדי כמש"כ לקמן בד"ה אימא. ומיושב גמגום המהרש"א כאן:

תד"ה אי ס"ל. כרשב"ג דא"ל להדיא בפ"ק דב"מ כו'. כצ"ל. וק"ל דהא בב"ב (קע) לחדא אוקימתא אמרינן גם עלה איפוך ויל"פ דר"ל הא דב"מ דמייתי וכמש"כ הר"ן והרא"ש על איפוך דגיטין (יז ב):

תד"ה וכדר"ה. וא"ת תרתי מילי דרב ל"ל. הנה מדר"י ודאי לא הוה שמעינן הא דר"ה דה"א דוקא אמנה לא מהימן אבל באומר פרעתי נאמן כדר"נ. ואי מדר"ה ה"א איפכא דוקא פרעתי לא מהימן מטעמא דשטרא בידיה מאי בעי כמש"כ התוס' לעיל בסד"ה מודה. אבל התוס' לשיטתייהו לעיל בסד"ה אימא דר"ה סתם קאמר ולא מפליג ולכן לא איצטריך הא דר"י:

תד"ה וכגון. דוקא מוכר שט"ח דהוי מדרבנן כו' אבל בנושה כו' א"י למחול. לכאורה מדאיצטרך הכא למימר וכדר"נ מוכח הכי. דאל"כ אף בדלא ר"נ מ"מ חב לאחרים הוא דהיה מיהא מקום לבע"ח שלו לגבות ממנו גופיה כאשר היה גובה מלוה שלו: