רש"ש על כתובות י:

גמרא וריבא"א נתחייבת במקחך א"ל. כצ"ל וכן בסמוך:

גמ' שם אלמנה על שם מנה. ונ"ל דאותיות אל הם לשימוש שם התואר ולקוח מלשון ערבי כמו שפי' המבארים במלות אלגביש. אלקום. ועי' בס' א"ק לר"ש לעוויזאהן בשם אלסר ובהערה למטה. והבונה בע"י נדחק בזה ע"ש:

רש"י ד"ה ויש לה טענת בתולים. אבדה כל כתובתה כו'. ברש"י שברי"ף ליתא מלת כל. ונכון. דפלוגתא היא לקמן בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אם יש לה מנה או אין לה כלום:

רש"י ד"ה אין כמותם. לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות כו'. ק"ל דאדרבה דהא אמרינן בברכות (סב) לעולם ינהיג אדם א"ע שחרית וערבית כדי שלא יהא צריך להרחיק. ולפמש"כ המפרש בתמיד (כז ב) בד"ה חשיך דהיינו בתחלת הלילה (ועי' כ"מ בפ"ה מהל' דעות ה"ו) יל"ק. ולולי פירושו הנל"פ לפי שבערבית אין דרך לאכול הרבה וכפי אזהרת הרופאים:

תד"ה ותנא (בסופו). ולא אצל אשור שהיה בימי משה. מש"כ המהרש"א בח"א מהיכי תיתי לן שהיה אשור אחר קודם משה. לכאורה אישתמיטתיה כתוב הדר מן הארץ ההוא יצא אשור (בראשית י׳:י״א). אולם עיקר ברייתא דרב יוסף אהאי קרא איתמר ביומא (י). וכן יל"פ קרא באכה אשורה (שם כה) דהיינו נמי סליקא. ומקראי דבלעם עד מה אשור תשבך וענו אשור. בלא"ה ל"ק כיון דכתיבי בנבואתו דלעתיד. וכמו שמצינו הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. אך קשה מקרא דבני שם עילם ואשור:

תד"ה אמר. וי"ל אע"ג דלא מחייב על ביאת מקדש אסור להורות כו'. ק"ל א"כ מאי פריך רב אחא לרב אשי בכריתות שם על הא דלא רצה להתיר נדר אחר ששתה יין מזוג מהא דא"ר דהלכה כר"א: