רש"ש על כריתות טז.

גמרא וש"מ קיבלה מיניה אדרבה כו'. כצ"ל ומלת אלא נראה למחוק:

שם ה"ד ה' תמחויין. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא מאי א"ל למימר. מהא ברייתא כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. משמע דוקא העלמות מחלקין. כצ"ל:

בא"ד דהא במתניתין נמי מדמי לתמחויין. כצ"ל:

במשנה שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה. כצ"ל וכ"ה במשניות:

גמרא אי שבתות כגופין דמיין. עפרש"י. ולע"ד נל"פ דהויין כגופין מוחלקין כמו שתי נדות וכמו הבא על חמש שפחות חרופות לעיל (ט). וכ"נ מדברי התוס' שם ד"ה והיא ועי' לקמן (יז) תני נדות ופרש"י שם. והוה דומיא דשאלתו במשנה דלעיל. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם שגם הוא פי' כן. אבל לקמן מוכח כפרש"י דקאמר א"ד כו' פשיטא לי' דכגופין דמיין ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה כו' וכן ס"ל לר"ח באמת. ואי אמרת דפי' כגופין דמיין היינו שהן כמו שתי נדות או ה' ש"ח. אטו בהן אם סבור שהן שתי נשיו טהורות לא מחייב אלא חדא. רק לקמן דמחלק הש"ס לענין איצטרופי ב' אותיות בב' שבתות (אי אמרינן דשבתות כגופין דמיין) בין שגגת מלאכות דלא איצטרפי לבין שגגת שבת דמיצטרפי קשה להבין לב' הפירושים ועמש"כ בשבת (לה ב):

רש"י ד"ה נדה אין בה תוצאות הרבה. וחייב על כל ביאה כו' כדאר"א כו'. עי' לקמן בגמרא (יז) דלר"ח מוקמינן כאן כגון שבא עליה וטבלה כו'. ולרבה תני נדות. וא"כ ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' לקמן (בע"ב) ד"ה אמר רבה ע"ש וצ"ע: