רש"ש על גיטין ז:

גמרא למימרא דעכו לציפונה דא"י קיימא ורמינהו כו'. ק"ל לפיר"י בתוס' לעיל במתני' ד"ה ואשקלון דאפי' בצד של א"י צ"ל בפ"נ לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א"י כו'. מאי פריך הכא דאף א"ת שהיא משוכה מסוף הצפון לצד דרום בכמו פרסה (דמש"כ רש"י השתא כו' משוך כו' יום או יומים כו' אינו מוכח מהברייתא) מ"מ היא רחוקה מעיקר כו' ולכן צ"ל בפ"נ:

שם מימינו למזרח הדרך כו'. ועי' גי' הגר"א ז"ל. וק"ל דהא סוף א"י לצד מערב הוא עד הים הגדול כדלקמן. ואולי עולי בבל לא כבשו כ"כ עד הים ועמש"כ רפ"ו בשביעית. או דעכו וכזיב המה בנסין שבים עי' לקמן (ח):

רש"י ד"ה ואר"פ. דהא מצפונה לבית אל כתיב וע"כ כו'. ק"ל דילמא קיימא בצפונה מזרחה לבית אל:

תד"ה ויהיב. ומפרש ר"ש כו'. גם פירושו דחוק. ולעד"נ דה"פ דהנסיון מעיד דדרכים הקטנים עשויין להשתנות אם מחמת קלקולם מגשמים או מריבוי החול וכובשים להם דרך מן הצד. ולזה פריך שפיר דמאי סימנא הוא כיון דעשוי להשתנות וכדאמר התנא בעצמו עד שיודע לך כו' ומייתי מדר"פ דקרא נמי מסמן במסילה:

תד"ה עציץ. מתוספתא דשביעית כו' רמ"א דרך ארץ כו'. במנחות לא העתיקו ב"ת אלו. ואנכי חפשתי בתוס' דשביעית ולא מצאתי:

בא"ד ואף ע"ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק כו'. ק"ל והלא הת"ק ור"ג דמתניתין ל"ל שלא תחלוק ור"א הוא דאית ליה וא"כ הוה מצי לאוקמי ב' הברייתות כר"י והא ת"ק ור"ג והא ר"א: