רש"ש על גיטין ע:

גמרא אר"פ זמנה תמוז כו'. נראה דר"ל תקופת תמוז וכלול בה ג' חדשים וכן כולם:

רש"י ד"ה צילותא היא. צלולה היא דעתו. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

תד"ה ומי. אבל קודם שיכתבו ויתנו יתחלש כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. דאם נתקלקל בינתיים אפי' נתפקח לבסוף כו'. עי' מהרש"א ועי' בק"נ מה שהביא בשם הב"י. ול"נ דמש"כ אפי' נתפקח לבסוף ר"ל דנתפקח ממילא בלי שום מעשה וה"א דאפי' לריו"ח נדמייה לישן וכדאמרי' בסנהדרין (מז) לזה אמרו דז"א דבהא אפי' לר"ל אינו מועיל דאין סמיה בידן. וישן שאני דודאי דיתער משנתיה. ובאמת נלע"ד דיל"פ כוונתם דאפי' נתפקח בשעת נתינה מ"מ כיון דנשתטה אחר הכתיבה נדחה הגט ושוב א"ח ונראה כדאריו"ח שם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה. ואצל מצות לא איפשטא בסוכה (לג) אם יש דיחוי או לא. ועי' לעיל (לב ב) בתד"ה התם. ועי' בב"ש סי' קכ"א סק"ה:

תד"ה חיישינן. והא דמשמע כו' דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי כו'. משמע דמפרשי דלמסקנא דהכא אפי' לא מת לאלתר גולה והא דקאמר א"נ הוא קירב את מיתתו ל"ד אלא דר"ל שהוא גרם את מיתתו:

תד"ה דבי ר"י. עדיפא טפי דבהכי ליכא כו'. כצ"ל. אבל ל"י מאי מהני שהיא חכמה גדולה להוציא מחשש דשיחיא כו' נקטיה: