רש"ש על גיטין סג:

גמרא מאי לאו בהילך ור"נ כו'. עי' מהרש"א שדבריו מגומגמין. ואולי ר"ל דאי בהילך ליכא לפרש דה"ק בין שאמר בלשון קבלה בין בלשון הולכה כו' כדפרש"י שם והיינו דלשון קבלה דקאמר הוה כמו דאמר בלשון הולכה. הואיל דתני הילך א"כ גם לשון זה לא פסיקא דכוונתו על שליח להולכה. ולגופיה לא איצטרך דהוא פשיטא מהתקבל כמש"כ שם:

שם ת"ש לפיכך כו' רצה לחזור יחזור. כצ"ל וכן לקמן ה' פעמים:

שם אמרה ליה ליהוי לי בידך כו'. כן גורס הר"ן ע"ש:

רש"י ד"ה מספקא ליה. אי הולך כזכי. כצ"ל:

תד"ה כותבין. לפיכך טוב כו' כמה שירצו עד כו'. כצ"ל וכ"ה בפסקי תוס':

תד"ה אפי'. כדאשכחן בס"פ באומר אמרו כו'. ואע"ג דהכא דמי להא דאמר שם מעשה לא עבד ופרש"י שיעידו שקר. מ"מ כאן ה"א דחיישינן טפי משום דהיכי מתרמי כו':

בא"ד ואפי' למ"ד בעל נאמן ה"מ כו'. לכאורה בפשיטות הל"ל כיון דאם היה גם הבעל מודה א"צ תו לעדי קבלה לכן הוה עדי אמירה כולו דבר. אבל ז"א דא"כ אמאי קרי הש"ס בח"ה שם להא דלכל שנה מג' שני חזקה היה עדים נפרדים חצי דבר. הלא אם היה המערער מודה בהשתי שנים אחרים היה מועיל עדותן לבד: