רש"ש על גיטין נד.

גמרא וכ"ת שבת נמי זימנין כו'. לכאורה אכתי ל"ד דבשביעית ודאי דנטעה בז' דאם נטעה ל"י קודם לה הי' אוכל בשנה הקודמת אבל בשבת אין הוכחה די"ל שנטעה קודם לה. ורש"י נראה שהרגיש בזה במש"כ ומזכירים שנטעה בשבת. אבל א"כ מאי איריא דמיקלע יום ל' בשבת אפי' ל"א ול"ב וקודם נמי:

שם והוינן בה במזיד אמאי א"ת תשלומין. עי' מהר"ם על פרש"י דלאלומי לפירכא הוא דפריך אסיפא. לכאורה לפ"ז ה"ל ליפריך טפי אחכמים דאפי' בשוגג חוזר ומשלם. וי"ל דקס"ד השתא דא"ת תשלומין כלל קאמר (עי' בתוס') ולכן אסיפא הקושיא יותר חזקה:

שם הכי השתא התם גברא לשלומי כו'. קשה דלפ"ז יקשה ביותר דר"י אדר"י דחכמים דר"מ היינו ר"י כדמוכח בכ"מ ועי' תוס' יומא (יב) ד"ה הא. וי"ל דוחכ"א כו' ר"ל דפליגי על סומכוס דל"א ר"מ אלא אחד זה כו' (עמש"כ כה"ג בהרא"ש בפ"ק דב"ק סי' ח והבאתי שם עוד כיוצא בזה) אבל ר"י לדידי' ודאי ס"ל בזה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כשיטתי' בדרבנן. אלא דלפ"ז יקשה מה שפסק הרמב"ם כחכמים דהכא:

רש"י ד"ה ה"ק. דתניא הנוטע ע"ש כו'. הוא בר"ה (ט ב). אך מש"כ הטעם דל"י משום דל"י חשובים שנה. צ"ע דשם מסקינן דלר"מ יום א' חשוב שנה. והני ל"י הם לקליטה וע"ש (י ב) בתד"ה יום:

רש"י ד"ה נחשדו. ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר כו'. לכאורה להד"א שוב א"צ לטעם הראשון אלא כיון דחשודין צריך חיזוק וקנסו שוגג אטו מזיד כמו בדרבנן:

רש"י ד"ה דאכיל מיניה. דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפי' היא טמאה. הגה"ש הניחו בצ"ע מחולין (קיג ב). וכוונתו להא דאמר שם שמואל דפטור שנאמר כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת. אבל שם משמע דהטעם הוא משום דאין איסור חע"א. וא"כ אין זה אלא בנטמאת התרומה קודם שנטמא הגוף וכ"כ התוס' שם (קא) ד"ה בנטמא ובסנהדרין (פג ב ד"ה פרט). אולם לשון רש"י ביבמות (צ) ד"ה תרומה טמאה קצת צ"ע:

תד"ה אכל. כדאמר התם כל היכא דמעיקרא כו'. הוא בפסחים (לב):

תד"ה המעשר. ותימה דפריך ברישא מההיא דמעשר. כצ"ל כו'. ול"נ ליישב משום דשם כולל המעשר והמבשל בחדא בבא דבשוגג יאכל. והא דהמבשל ודאי ר"מ היא ולכן אילימא ליה להש"ס ליפרוך ברישא מזה. ומה שפי' שם הרמב"ם והרע"ב הא דהמבשל אליבא דר"י צ"ל דלא לפרושי כוונת המשנה אתו אלא לפסק הלכה כתבו כן. אבל בזה מודו דמתניתין אתיא כר"מ דזהו הלשון עצמו שאמר ר"מ. וכן בחולין (טו) דתנא קמי' דרב זה הלשון ומשתיק ליה רב משום דתני כר"מ. ובזה יפול מה שדקדק שם התוי"ט מדבריהם: