רש"ש על גיטין ד.

גמרא ואתא ר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד וכן בסמוך וברש"י ותד"ה ומ"ס:

תד"ה וחתמו. ומאן דמפרש נמי כו' ור"א היא משמע דלר"מ א"צ כו'. לכאורה יש לדחות דלהכי לא מוקי כר"מ דלדידיה מאי איריא משום תקנה תיפוק ליה משום דהוה גזירה לגזירה עי' פרש"י שם. אבל גם עתה ר"י שם ע"כ גוזר גזירה לגזירה ע"ש:

בא"ד דכיון דידעי דצריך לשמה. כצ"ל:

תד"ה מודה (בסופו). וי"ל דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה. וא"ת כיון דהגזירות אינן שוות מנ"ל למילף חדא מחברתה. וי"ל דר' אבא אומר סתמא דמודה ר"א במזוייף מתוכו ומשמע דכולל כל מיני זיופים רק דהוקשה להם דליכא טעמא דניגזור בזיוף דשלא לשמה ולכן נאמר דודאי לא כיוון ר' אבא לזיוף הזה וחדשו בתירוצם דגם בזה איכא טעמא למיגזר. ובאמת ל"י עיקר דברי ר' אבא היכא הוא דבכ"מ מביא דאמר כו' ועי' לקמן (ט) בתד"ה האמר ובב"מ (צח) ד"ה דאמר ובמש"כ שם (צז ב):

תד"ה דקי"ל. קי"ל כשמואל דבדיני פליג לקמן אדרב כו'. ק"ל דלא קי"ל כשמואל בדיני אלא נגד רב אבל היכא דפליג על ריו"ח הלכה כריו"ח וכש"כ דנגד ריב"ל א"ה כמותו דהא ריו"ח וריב"ל הלכה כריב"ל ולק' שם אריב"ל ג"כ דהילכתא כר"א בגיטי לחוד וע"ש בק"נ אות מ"א:

בא"ד והאר"א מודה ר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן לקמן:

בסה"ד דקידושין אסר לה אקרובים. לכאורה הל"ל דאסר לה אכ"ע ועמש"כ בקדושין (סה ב) ברש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני: