רש"ש על גיטין מב.

רש"י ד"ה בשטר אחד. דכתיב לה ולא לה ולחברתה. לקמן (פז):

רש"י ד"ה דק"ל עבדיי. וטועה דסבר כו'. ולעיל (ס"ד ח) פי' דלחנופי ליה קאתי:

תד"ה בעבד. וא"ת והא לר"א כו' כמו שא"י בשן ועין כו'. נ"ל להגיה כמו שאינו בדין יום או יומים ע"ש בסוגיא. דלגי' שלפנינו אין טעם למש"כ אח"כ וקאמר התם ח"ע כו' א"י בראשי אברים. ומש"כ המהרש"א בסופו דר"א דהכא לאו היינו דר"א דהתם. יפה כוון דהתם צ"ל אלעזר בל"י כמו שהגהתי שם:

תד"ה הא. ול"ד לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם כו' תיתי לי שכוונתי לדעתם בהא שכתבתי ביומא (לח) ויש לחלק דשם נמי הוי בזא"ז אם כתב כסדרן. וכן שם (נז) איתא בזא"ז אם הזה מדם הפר תחלה:

תד"ה יום דלמ"א מעשה ידיו שלו. אע"ג דכתבו לקמן (ע"ב) בד"ה חבלי דאם קנסא לרבו חבלה נמי לרבו כו' היינו דוקא באין סופו לחזור. אבל הכא דמיירי בסופו לחזור אין התשלומין אלא שבת כדלקמן וכיון דמעשה ידיו שלו פשיטא דגם השבת שייך אליו:

בא"ד ומיהו נ"מ אף למ"א כגון כו'. עמש"כ ביבמות (צט ב) בס"ד:

בא"ד ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו. לכאורה בלא"ה כיון דליכא גביה אלא איסורא. ואיסורא לא מצי להקנות כדאמר אמימר לעיל דבאיסורא לא מצי מורית: